שילוח הקן ושעטנז

כמה טעמים: (אין בתורה מצוות בלי טעמים פנימיים , שהכל נעשה מהחכמה של הקב"ה , אין סתם)
ולא כמו אלה שחלקו למצוות שכליות(שכל גשמי חומרי) ומצוות שמעיות(כאלה שנראים מופשטים משכל אבל הם בעצם בשכל רוחני),
אלא הכל בחכמה נעשה

זה רק אם הזדמן לך כזה, אז יכול להיות שיש איזה בירור או תיקון איתם שקשור לזה, עם אותם נשמות,
לא להתחיל לחפש קן של ציפור סתם ככה , וזה רק שצריך את הבנים(אז לא מברכים על זה),
הר"ן מוסיף:אבל אם אינו חפץ בהם ודאי שאין לו מצוה להפריח האם מעל הבנים ולהשאיר הבנים שם
אלא זה אכזריות נמי חשיב לצער בעלי חיים לחינם, לגרש האם מעל בניה ללא תועלת לנו, ולא לצורך האדם. וצער בעלי חיים דאורייתא

הרמבם: מצוות שילוח הקן היא רחמים על האם "שלא תצטער בראות לקיחת הבנים",
כדי לא לקחת ולבשל ולאכול אם ובנים יחד(רשב"ם, הוסיף על זה)

הרמב"ן: ולהרגיל את האדם במידת הרחמנות, לחנך את האדם שלא יתאכזר "וללמד אותנו המדות הטובות"
וגם כדי לא להכחיד 2 דורות ביחד

שילוח האם על פי הסוד נועד לעורר רחמי שמיים על ידי כך שכשהציפור מצטערת על שנלקחו אפרוחיה, וקול בכייה מגיע לשמיים[על ידי מלאך שנקרא עוף] ואז מתעוררים הרחמים [מהקב"ה](עליה ועלינו: על גלות השכינה וחורבן בית המקדש , בנוסף, קיים בשמים היכל מיוחד הנקרא בשם: "היכל משיח" שיידוע גם בשם: "היכל קן ציפור" , אשר בו שוכן המשיח , ואותם רחמים שמתעוררים עוזרים לקרב את הגאולה)

[לפי הרש"ש: בימי העומר ושנות שמיטה לא עושים שילוח הקן – כי ימי העומר הם זמני דין קשה כנראה ולכן אותם רחמי שמיים לא יתעוררו , ולכן חבל על הציפור והקן…]

מתוך תיקוני הזוהר – שתיתאה:
קָם רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: וַהֲרֵי קֹדֶם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל וְהַשְּׁכִינָה, בַּמָּה הָיוּ מְקַיְּמִים שִׁלּוּחַ הַקֵּן? אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּנִי, כְּדֵי לְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל אוֹתָן נְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת (נִשְׁמָתִין עַרְטִילָאִין -נשמות עולם התהו – וכף הקלע) שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת בַּגָּלוּת בְּגִלְגּוּל, מְגֹרָשׁוֹת מִגּוּפֵיהֶם שֶׁנֶּחְרְבוּ, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בוֹנֶה עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ חֲרֵבוֹת גּוּפוֹתֵיהֶם מֵהֶם, וּמְנִיעַת הַבְּרָכוֹת לְמַעְלָה גָּרְמָה, וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְכָךְ פֵּרְשׁוּהוּ, נֶחֱרַב בַּיִת רִאשׁוֹן – וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ. נֶחֱרַב בַּיִת שֵׁנִי – וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. וּבִשְׁבִיל הַנְּשָׁמוֹת הַלָּלוּ שֶׁנִּבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְאֵין לָהֶם גּוּפוֹת, כְּדֵי לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם רַחֲמִים הָיוּ מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְוָה הַזּוֹ.
וְכָךָ סוֹד שֶׁל קַן צִפּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְהוֹלֶכֶת נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ, וְהֵן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵ"ל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה שִׁלּוּחִים שֶׁל הַיּוֹנָה, וּכְשֶׁמּוֹצֵאת מָקוֹם לִשְׁרוֹת שָׁם, נֶאֱמַר בָּהּ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. לְהָבִיא זְמַן אַחֵר בַּהַרְכָּבָה.
וּמִשּׁוּם כָּךְ שִׁלּוּחַ הַקֵּן הוּא בְכָל הָעוֹפוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וְלֹא בַטְּמֵאִים, שֶׁהֵם נְשָׁמוֹת שֶׁהוֹלְכוֹת מְגֹרָשׁוֹת, לְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וּמַה כָּתוּב בָּהֶם? גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַּיִת – זֶהוּ גִלְגּוּל רִאשׁוֹן שֶׁהוּא נֶפֶשׁ, וּדְרוֹר קֵן לָהּ – זֶהוּ הַגִּלְגּוּל הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרוּחַ, אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרוֹחֶיהָ – זֶהוּ גִלְגּוּל שְׁלִישִׁי שֶׁל הַנְּשָׁמָה, וּמִשּׁוּם זֶה שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, כְּנֶגֶד נֶפֶשׁ וְרוּחַ. אֶת הָאֵם, לְרַבּוֹת הַנְּשָׁמָה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. אֶת הָאֵם, אֶת בָּא לְרַבּוֹת גִּלְגּוּל שְׁלִישִׁי.

עוד מקור- זוהר חדש – מדרש רות:
כִּי יִקָּרֵא קַו צִפּוֹר לְפָנֶיךְ וְכוּ'. קַן – זוֹ תְשׁוּבָה. בַּדֶּרֶךְ – זוֹ רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. וְצַדִּיקִים, שְׁנֵי בָנִים, יוֹסֵף וּבִנְיָמִין. וְהִיא נִקְרֵאת לְבָנָה, הוֹלֶכֶת כָּל הַלַּיְלָה, וּמֵאִיר לָהֶם עַד נְכוֹן הַיּוֹם, שֶׁהוּא יַעֲקֹב.
בְּכָל עֵץ – כָּל זֶה צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים. עֵץ זוֹ שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. עַל הָאָרֶץ – זוֹ אֶרֶץ הַתַּחְתּוֹנָה. אֶפְרֹחִים – זֶה שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁלְּמַעְלָה. אוֹ בֵיצִים – זֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁהֵם כְּמַלְבּוּשׁ שֶׁלַּגּוּף. וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים וְכוּ', שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם.
אֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ. הִרְכִּין רַבִּי בּוֹן אָזְנָיו, וְשָׁמַע אֶת הַקּוֹל שֶׁאוֹמֵר: חֲבָל עַל זֶה, לֹא אָמַר וְלֹא כְלוּם. מִי שֶׁחָס, מַשְׁאִיר הָאֵם וּבָנֶיהָ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וּמַה שֶּׁהָאֵם מְגֹרֶשֶׁת מִן הַקֵּן, מַה הִיא אוֹמֶרֶת? אוֹי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי בָנַי לְבֵין הָאֻמּוֹת. וְעַל זֶה יְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי הָרַחֲמָן אֵין נִמְצָא אֶלָּא כָּאן
וְעַל זֶה שְׁכִינָה צוֹעֶקֶת עַל בָּנֶיהָ. הִנֵּה כָתוּב שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, שְׁנֵי שִׁלּוּחִים, שֶׁהֵם בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח – אֲפִלּוּ ק' פְּעָמִים, שֶׁאִם חוֹזֶרֶת עַל גּוֹזָלֶיהָ תּוֹךְ אַהֲבַת בָּנֶיהָ, שַׁלֵּחַ אֲפִלּוּ כַּמָּה פְעָמִים, עַד שֶׁהוֹלֵךְ לוֹ וְסוֹתֵר אֶת הַקֵּן שֶׁלָּהּ, וְיִטֹּל הַבָּנִים הַנִּסְתָּרִים בַּקֵּן, לְהַטִּילָם לַגַּג, הֲרֵי הָרַחֲמָן אֵין נִמְצָא אֶלָּא כָּךְ. וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים – שֶׁיַּאֲרִיךְ רֹגֶז מִן שֵׁשֶׁת יָמִים, שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים. ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְגוֹ'.

וגם רבינו בחיי:
שלח תשלח את האם היא הבינה שממנה ישאבו השבע שפע בכל שמטה ושמטה לחדש פני אדמה, והיא קן העולם ונקראת אם העולם. וכן תמצא בספר הבהיר מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב, אלא שלח תשלח את האם בכבד אותה שנקראת אם העולם, דכתיב (משלי כ"ח) "כי אם לבינה תקרא", ומאי ואת הבנים תקח לך, רבי רחומאי אומר אותם בנים שגדלה, ומאי נינהו שבעת ימי החג ושבעת ימי השבוע. עד כאן. והשלוח הזה אינו אלא בעוף טהור, והיא עבודה וכבוד לאותה שנקראת אם העולם, שאי אפשר ללוקחה ואין שם היום נתפש בה, כי היא למעלה משבעת ימי בראשית שאינה נגמרת במנין, וכענין שכתוב (תהלים קמ"ז) "ולתבונתו אין מספר". וכן העשירית נקראת אם, כענין שכתוב (שמות כ') "כבד את אביך ואת אמך", ואמרו רז"ל (משלי כ"ח) "גוזל אביו ואמו" אין אביו אלא הקב"ה, ואין אמו אלא כנסת ישראל. והשכר בשתי מצות הללו הוא אריכות ימים. אלא שבמצות כבוד אב ואם הזכיר "על האדמה", וכאן בשלוח הקן אמר "למען ייטב לך והארכת ימים" ולא הזכיר על האדמה. ובאור והארכת ימים תאריך אחד מן הימים שכתוב בו (שמות ל"א) "כי ששת ימים".

ויש עוד דעה אחרת שיש בקיום מצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם, והוא כי מתוך שהוא משלח את האם הנה היא מצטערת ודואגת על חרבן קנה ורחוק בניה ומצטערת והולכת ורוצה לאבד את עצמה, ומתוך צערה הגדול השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה, ואז הקב"ה שכתוב בו (תהלים קמ"ה) "ורחמיו על כל מעשיו" ממשיך שפע הרחמים על כל המצטערים והצריכים רחמים ומרחם עליהם.

רקאנאטי:
כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים. יש במצוה זו ענינים גדולים הן לפי הנגלה וגם לפי הנסתר ואני אעירך עליהם. אמרו במדרש רות, רבי בון כל ימיו היה בקיסריןיום אחד ראה את העם חוטאים שעניים היו הולכים ולא השגיחו עליהםאמר ודאי נראה שיש כאן דין קם והלך לויום אחד חלשה דעתו פגע בכפר סכנין כאשר נרדם שמע קול אחד לתנא אחד שהיה עוסק ברינה של תורה
ואמר "כי יקרא קן צפור לפניך בכל עץ או על הארץ" וכו' "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" רבי בון הטה אוזנו ושמע אותו הקול שאומר מי שחס על זה לא אמר כלום מי שמרחם על קן צפור ועוזב את האם עם הבנים והול מה שהאם מגורשת מן הקן שלה מה היא אומרת אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם ועל זה ירחם הקב"ה כי אינו נמצא רחמן אלא לכך ועל זה אמר. שכינה צועקת על בניה והא כתיב שלח תשלח תרין שלוחין דאי יהדר על גוזליה גו רחימו דבנוי שלח אפילו כמה זימני. <השכינה צועקת על בניה כי כתוב שלח תשלח שני שילוחים שאם חזרה האם על גוזליה מתוך אהבת הבנים שלח אפילו הרבה פעמים עד שהולך לו וסותר את הקן של הבנים הנסתרים בקן ומטילם על הגג הנה הרחמן אינו נמצא אלא לכך וכתוב "והארכת ימים" שיאריך אפו מששת ימים דהיינו ששת ספירות חג"ת נה"י על הבנים "יי' יי' אל רחום וחנון" אמר רבי חדקא בשם רבי יוסי בן קסמא משמו של רבי שמואל כאשר ברא הקב"ה את העולם בראו בשלשה קשרים שהם חכמה ותבונה ודעת שכתוב "יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו" (משלי ג' יט') וכל הקשרים הם באדם וקשר האמונה שנמשך מהם נתפשט בשאר הבריות כי בכולם יש תבונה לפי דרכם העוף הזה כשפורח מעל גוזליו שנשלח מעל בניו מצפצף והולך ואינו יודע לאיזה מקום הולך מצפצף והולך ונודר לאבד את עצמו הקב"ה שכתוב בו "ורחמיו על כל מעשיו", אפילו על יתוש זעיר שבעולם, שרחמיו על הכל אותו הממונה על העופות מתעורר לגבי הקב"ה שירחם על העוף והקב"ה מתעורר על בניו אז יוצא קול ואומר "כצפור נודדת מן הקנה כן איש נודד ממקומו" (משלי כז' ח') אז הוא מתעורר על כל אלו ההולכים נע ונד ממקום למקום ממצב למצב אחר שבורי הלב שבורי הכח והרחמים מתעוררים על כל העולמות ומרחם עליהם וסולח עוונותיהם של הנודדים ממקומם ומרחם עליהם ועל כל העולם אמר הקב"ה אשרי ששלח את הצפור לחוץ והיא תעורר רחמים על כל העולם מי גרם לרחם על העולם ולעורר רחמים עליהם אותו אדם ששלח את הצפור לצערה בב' אופנים (שאבדה בניה ואין לה מקום לנוח בו) לעורר את הקב"ה ומתמלא רחמים על כל בעלי הצער ועל כל הנודדים ממקומם ומשום כך שכרו של אותו האדם הזה מה כתוב בו "למען ייטב לך והארכת ימים" רבי בון קם על רגליו ושמח ואמר ברוך הרחמן ששמעתי את הקול הזה ואם לא באתי לעולם אלא לשמוע זה די לי חזר הקול ההוא כמקודם ופתח ואמר "מה רבו מעשיך יי' כולם בחכמה עשית" כל העולם אינו בא אלא בחכמה והאדם נתמלא מכל החכמה ושאר הבריות ברצון החכמה שנשארה מן האדם ואף על פי שכל הבריות הן כך אין בריה שתהיה קלה לרדוף אחר מעשי בני אדם כמו העוף האדם בונה בנין למשכנו גם העוף בונה ביתו לבניו האדם מביא מזון לבניו והעוף מביא מזון לבניו האדם מרפא מחלותיו והעוף בעשב מרפא מחלותיו האדם אומן עושה אניות בים העוף לוקח גוזליו ומתקן קינם על הים האדם משבח ומרומם למלך עליון העוף מצפצף ומשבח לאדון הכל ומשום זה כתוב "למען ייטב לך" אטיב לך לא כתוב אלא ייטב לך כי הוא סובב על שלוח הצפור ששולח שמעורר רחמים על המקום להטיב לך "כי יקרא קן צפור לפניך" "קן" זה מלכות "בדרך" זה רחל שנאמר "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד' חי') "צדיקים" הם שני בנים יוסף ובנימין והיא המלכות נקראת לבנה הולכת כל הלילה ומאירה להם עד נכון היום שהוא יעקב "בכל עץ", כל זה צדיק חי העולמים עץ זו שכינה שנאמר "עץ חיים היא למזיקים בה" (משלי ג' חי') "על הארץ" זו ארץ התחתונה "אפרוחים" אלו הם שנים עשר שבטים שלמעלה "או ביצים" זה ישראל שלמטה שהם כמלבוש לגוף "שלח תשלח את האם" שנאמר "ובפשעיכם שולחה אמכם" (ישעיה נ' א') "ואת הבנים תקח לך" רבי בון קם והלך אחר הקול ומצא שהוא רבי ינאי סבא מן החברים נפל עליו ונשק לו בראשו ואמר כמו שנחמת את לבי כך ינחם אותך הקב"ה. עד כאן במדרש רות: אגב גררא תבין טעם אשר חדשתי מדבריהם אלו. ובמקומות אחרים אמרו רבותינו ז"ל במדרש ילמדינו בענין המבול כשם שהיה אדם הולך לאשה שאינה שלו כך היתה הבהמה הולכה על מין שאינה שלה שנאמר ויעש יי' אלהים את חית הארץ למינה אמר הקדוש ברוך הוא במינך את מותרת לידבק במין אחר אסור אבל הבהמה והחיה והעוף שנכנסו לתיבה צדיקים היו שלא נדבקו במין שאינו שלהם. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא כתיב בבהמה למשפחותיהם וכי יש לבהמה משפחה שהוא אומר למשפחותיהם אלא אותן שנדבקו למיניהם זכו ליכנס בתיבה שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר כדי ליטול שכר וכל אנשי דור המבול ערבו משפחותיהם אף הבהמה וחיה ועוף ערבו משפחותיהם ולמה נאבדה הבהמה עמהם שנאמר מאדם עד בהמה אלא שאפילו הבהמה קלקלה מעשיה והיתה הולכת על מין שאינה מינה הסוס על החמור הארי על השור והנחש על הצב שנאמר כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף ולפיכך נימחו עמהם. אמר רבי פנחס הכהן כשם שלא נכנסו לתיבה אלא צדיקים כך אותה הבהמה והחיה והעוף שהיתה צדקת נכנסה לתיבה שנאמר למשפחותיהם וכי יש לבהמה משפחה אלא אותה הבהמה שלא דבקה במשפחה אחרת היא נכנסה לתיבה: בראשית רבה רבי שמעון בן יוחאי היה טמון במערה י"ג שנה הוא ובנו אוכלין חרובין של גרודא עד שהעלה גופן חלודה בסופא נפק יתיב ליה על פומא דמערתא חמא חד צייד קאים צייד צפורים דכד הוה שמע ברת קלא אמרה מן שמיא דימוס הות פשגא שפיקולא הוי מתצדא אמר צפור מבלעדי שמייא לא אצלח כמן וכמן דבר נש נפק דק ואשכח מילייא משדכן אתון ואותבון כחדא בגו דבי מדרשא. וזה הדרש הוא במקומות אחרים לרבותינו ז"ל מכל אלו הדרשות נראה כי השגחת השם יתברך היא אפילו בפרטי הבהמות והחיות ואין זה דעת הרב הגדול ז"ל בספר מורה הנבוכים וראיתו מפסוק ותעשה אדם כדגי הים (חבקוק א' יד'). אמנם אם נרצה ליישב אלו הדרשות לדעת הרב ז"ל יש לי ליישבם ממאמרם ז"ל שאמרו אין לך כל עשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חוקות שמים (איוב לח' לג') והענין כי כח התחתונים הוא בעליונים וכל מלאך שומר את תפקידו אשר הופקד עליו ולזה אמר במאמר הנזכר ההוא דממנא על עופי אתער לגבי קדוש ברוך הוא נראה כאילו מסרס תחת השומרים אך אין השגחת השם פרטית עליהם וגם זה הדרש האחרון אמר הוה שמע ברת קלא וכו' תיאר הענין לבת קול גם אין להביא ראיה ממעשה נסים ומה שאמר רבי שמעון לא אמר אלא להפלגת המשל ולהגדיל השגחת השם יתברך על האדם בגמול ובעונש: אמנם ענין המבול יש ליישב בענין אחר כי היה שם איבוד המין והנשארים לקיום המין לדברי הכל יש בהם השגחה ואחרי שהיה בהם השגחה דין הוא שיהיה הקיום בצדיקים. ויש להתבונן על מאמר השם יתברך ליונה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה (יונה ד' יא'). וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתיקין אותו וכו' ואמרו בזה שני טעמים האחד מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים והם אינם אלא גזרות. ואחד מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. ופירש הרב הגדול (הרמב"ן) ז"ל מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ר"ל שמשמע מדבריו כי השגחתו יתעלה הוא בפרטים שבהם ואינו כן כי אינם אלא גזרות להדריכנו במדת הרחמים ולהסיר מלבינו המדות המגונות כמו האכזריות ודומיהן לא שכוונת המצוה יהיה לרחם על העופות כי אין השגחה בהן פרטית רק במין האדם לבד. אך לשון גזירות אינו מיושב היטב לפירושו אמנם הוא ז"ל פירש שלשון גזירה אינו רוצה לומר שלא יהא בו טעם שהרי בפרה אדומה אמרו רבותינו ז"ל חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל כי יש בו טעם ונגלה למשה רבינו ע"ה ולפירוש הרב ז"ל אינו מיושב הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית כי זה המאמר מורה כי ההשגחה היא בהם פרטית וטעם משתקין הוא מטעם הקנאה שהדבר בעצמו אמת כי הבורא ריחם עליהם אך אין לאומרו מטעם הקנאה שאם אינו משגיח בפרטיהם לא הוצרך לתלות טעם המניעות מפני הקנאה רק מפני שהוא משקר בתפלתו ולא היה לו לחלוק על מאמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים וכו'. ולפי הפירוש שפירש הרמב"ן ז"ל גם לפי המאמר שהבאנו למעלה במדרש רות נראה כי כוונת השלוח הוא כדי שתצטער האם בהלקחה מעל בניה ובסבת השלוח והצער ההוא הרחמים באים לעולם לכל הצריכין ככתוב שם. ואם כן נצטרך לפרש מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא בענין אחר והוא שנראה מדבריו שכוונת המצוה היתה לרחם עליהם ואינו כן רק הכוונה היתה לצערה להשפיע רחמים בעולם וזהו ואינם אלא גזירות. והסברא נותנת כי אין מדרך הרחמנות כשהאם רובצת על האפרוחים לשלחה מעל בניה לשחטם. וכן מצאתי עוד לרבותינו ז"ל שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג (תהלים קב' ח') מה הצפור הזה בשעה שאתה נוטל גוזליה היא יושבת לה בודדת כך אמר הקדוש ברוך הוא חרבתי את ביתי וכו'. אמנם הטעם אחר שאמר מפני שהוא מטיל קנאה זה יורה כי כוונת המצוה היתה על צד הרחמנות ובזה נחלקו. ועוד יש לרבותינו ז"ל בספר הבהיר ענין נעלם בפסוקים אלו אמר שם רבי רחומאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר שלח תשלח את האב אלא שלח תשלח את האם בזכות אותה שנקראת אם העולם דכתיב כי אם לבינה תקרא (משלי ב' ג'). מאי ואת הבנים תקח לך. אמר רבי רחומאי אותן בנים שגדלה ומאי נינהו אילו שבעת ימי חג הסוכות והיינו ימי השבוע שהם שבעה. והנה האם היא אם הבנים שמחה רמז לבינה שלא ישא ויתן בה לכבודה שאינה נגדרת במניין דכתיב אין חקר לתבונתו (ישעיה מ' כח') ולתבונתו אין מספר (תהלים קמז' ה') והבנים רמז לשבעת ימי בראשית שיש לך רשות לדבר בהם. ויש מפרשים שלח תשלח את האם כי היא צריכה לך לעולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך כד"א למען ייטב לך והארכת ימים. והבנים תקח לך בעולם הזה והנה הענין רומז לסוד גדול ועל כן שכרו מרובה

קצת על שעטנז , שגם נראה עניין לא הגיוני,
זה גם ערבוב לא נכון של חסד ודין באופן של מתמתקים הדינים,צמר חסדים ופשטן דין,
בנוסף שעטנז פוגם שלא יאירו בו ש"ע נהורין (מידת ואמת מתוך יג מידות רחמים – גילוי גדול של אור פני מלך חיים, שהוא אהבתו יתברך לכל איש ישראל)

בנוסף שעטנז אותיות שט"ן ע"ז , ולכן מעכב תפילת האדם מלעלות

בנוסף מסיבה שהייתה ידועה רק למשה שהיה נביא , עתידה הייתה לבוא מגיפה בעולם המודרני, במדינות אירופה היו יהודים, שניצלו בזכות זה, ששמרו שעטנז, והגויים לא הבינו למה רק ביהודים זה לא משפיע מתי שזה קרה