למה לא תוקעין בשופר בשבת , ומה זה אומר שראש השנה שהוא יום דין קורה בשבת?
קריאה נוספת ל ערב ראש השנה:
משנה ראש השנה:
—————
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִים,
אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה.
מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד.
אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה, וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין:
פסוקים קשורים בתורה:
ויקרא:
דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ
במדבר:
וּבַחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כׇּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם
יואל:
תקעו שופר בציון (רשי תיבות: שב"ת)
——————————-
ילקוט יוסף:
ראש השנה שחל בשבת אסור לתקוע בו, שמא יוציא השופר מרשות היחיד לרשות הרבים. וביום השני של ראש השנה תוקעים בשופר ומברכים לשמוע קול שופר וברכת שהחיינו. ואם יש מקומות שנהגו לתקוע בשופר ביחידות בראש השנה שחל בשבת, יש לבטל מנהגם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד מח. יחוה דעת חלק א' עמוד רסז].
מי שעבר ותקע בשופר ביום א' דראש השנה שחל בשבת, ובירך עליו גם ברכת שהחיינו, אף על פי שעבר על גזירת חז"ל שגזרו שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, מכל מקום עשה קצת מצוה, ואין ברכותיו לבטלה, כיון דמדאורייתא מצוה לתקוע בשופר אפילו חל ראש השנה בשבת, הילכך לא יברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה בעת שיתקע בשופר. [ילקו"י מועדים עמ' מח. יחוה דעת ח"א עמוד רסז. חזון עובדיה ימים נוראים].
שולחן ערוך
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר.
הגה: ואסור לטלטלו אם לא לצורך גופו ומקומו (אור זרוע והגהות אשירי סוף פרק במה מדליקין).
——————-
אז רואים שזה , אסור בשבת מכמה טעמים: שזה כלי שיר שיכול לתקן בטעות בשבת ולעבור על מלאכה אסורה,
וגם אסור לטלטל אותו , והוא מוקצה שהוקצה למצותו,
וזה גם שבות
(אומנם במקדש אין שבות ואין שכחה[לעניין שבות טלטול ושמא יתקן כלי שיר] וידעו קביעות זמני החודש ואז אין שום ספיקות שם, כלומר בכל ירושלים שהייתה בחינת מקדש אז , כי במקדש היו אומרים את השם המפורש ככותבו , בנוסף במקדש היה בשבת שירת הלויים והיה כלי נגינה מלווים ואש התמיד, אז זמן שיש בית מקדש ואין גלות שכינה, זה מציאות אחרת..ונבאר בהמשך…)
וביום טוב: עיקר הבעיה שהוא הוקצה למצותו
——————————
גמרא – ראש השנה כ"ט ב:
מנא הני מילי?
אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר (ויקרא כג כד: דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם) שבתון זכרון תרועה [מקרא קדש] , וכתוב אחד אומר (במדבר כט א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל
מלאכת עבדה לא תעשו) יום תרועה יהיה לכם?
לא קשיא: כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול.
אמר רבא: אי מדאורייתא היא – במקדש היכי תקעינן? ועוד – הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל: ’[במדבר כט,א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם] כל מלאכת עבודה לא תעשו [יום תרועה יהיה לכם] – יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה'!
אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר; גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ; והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו':
תנו רבנן: 'פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין . אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה : נתקע! אמרו לו: נדון . אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה'.
[במשנה:] אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
אמרו לו – היינו תנא קמא!?
איכא בינייהו בי דינא דאקראי.
[המשנה:] אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
אמר רב הונא
——————–
הטעם הפנימי למה אסור – לפי הבן איש חי:
מאחר דעל ידי מצות עשה של תקיעת השופר נעשה הנסירה ונתקן הפנימיות, אם כן כשחל ראש השנה בשבת במה נתקן ונעשה כל דברים הנעשים ע"י תקיעת שופר למעלה? וכן בענין נטילת לולב שהוא המשכת החסדים דבר יום ביומו, במה יהיה המשכת החסדים אותו היום?
העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה, הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו על ידינו. לכן בעבור כבוד שבת תקנו שלא לתקוע ביום זה ולא יטלו לולב, להורות שהתיקון של המצות האלה הוא נעשה מאיליו ע"י קדושת השבת. אך זה הטעם הוא סוד ונסתר ולא יספיק להמון ישראל
והאדמו"ר הזקן מבאר בליקוטי תורה:
המשכת השופר היא מבחינת בינה של אריך אנפין שמתגלה בבינה דאצילות,
ואילו המשכת השבת היא מבחינת חסד של אריך אנפין שמתגלה בחכמה דאצילות.
כלומר שבת גבוהה יותר משופר , שהוא בבינה ושבת בחכמה,
כי שורש ההמשכה שע"י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה, וזה עצמו שורש ומקור של הבית דין סמוכים
בליקוטי הלכות , רבי נחמן , מראה ששבת היא לשון תשובה, שהיא בינה,
כלומר ששבת כוללת בתוכה את מעלת תקיעת השופר , כי שבת כולה תשובה,
וממשיך לבאר, ומקשר את זה לעניין פרצוף הימים והזמנים ומעלת השבת בעולמות:
ועל-כן בשבת אין תוקעין בשופר, כי שבת הוא למעלה מהזמן כנ"ל, ואז אין צריכין לתקע בשופר שהוא בחינת בטול הזמנים, כי אז אין צריכין לבטל, כי אז הוא למעלה מהזמן כנ"ל. וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שתקיעת שופר הוא חכמה ואינה מלאכה, כי באמת תקיעת שופר אינה מלאכה כלל שהוא בחינת זמן, כי כל המלאכות הם בששת ימי המעשה שהוא עקר הזמן ששם כל הצמצומים של כל המלאכות שהם במקום ובזמן, אבל תקיעת שופר הוא חכמה ואינה מלאכה, כי הוא למעלה מהזמן ששם כל המלאכות כנ"ל, כי הוא חכמה בחינת שלמות הדעת שהוא בחינת למעלה מהזמן, שהוא על-ידי שלמות הדעת כנ"ל. ומפני מה אין תוקעין בשבת? גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי באמת תקיעת שופר הוא חכמה ואינה מלאכה, שזהו בחינת למעלה מהזמן. ואם כן מדוע יהיה אסור לתקע בשבת, אך הטעם משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, כי שבת בעצמו הוא למעלה מהזמן ואז אין שום ברור ועל-כן אסור לתקע בשבת שהוא בחינת שמבררין ומעלין הזמן לבחינת למעלה מהזמן ובשבת אסור לעסק בזה, כי שבת בעצמה הוא למעלה מהזמן ואם יתקע בשופר בשבת, שזהו בחינת ברור שמברר ומעלה הזמן לבחינת למעלה מהזמן, אז חיישינן שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, הינו שמא יכנס ברשות הרבים ויעבירנו שם כי שם ברשות הרבים עקר הברור לברר מרשות הרבים לרשות היחיד, שזה כל עבודתנו בימי החל לברר ולהעלות הניצוצות הקדושים מרשות הרבים לרשות היחיד ובשבת אסור לעסק בזה על-ידי עבודות ומלאכות, כי אז אין שום ברור כידוע. ועל-כן אסור לתקע בשבת מחמת גזרה זו, כי שבת הוא למעלה מהזמן ואז אסור לתקע בשופר להעלות הזמן לבחינת למעלה מהזמן, כי אז אין ברור וכו' כנ"ל. וזה בחינת זכור את יום השבת לקדשו, 'זכור' דיקא, בחינת למעלה מהזמן. וזהו, זכרהו מאחד בשבת כדי לקשר ולהעלות ששת ימי המעשה שהם בחינת זמן לבחינת שבת שהוא למעלה מהזמן כנ"ל. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:
ועוד ביאורים על פי החסידות והעומק:
[עוד עניין איך 3 ספרים נפתחים וכותבים מי לחיים, מהבחינה הזאת ,כי זה בבחינת פיקוח נפש , מתוך ביאורי החסידות לש"ס , והמגיד ממעזריטש באורות הש"ס , מרחיב מרבו מתוך ספר גנזי ישראל, שזה טוב שזה חל בשבת , כי אז רק ספרי חיים נפתחים, כי בשבת מותר לכתוב רק לפיקוח נפש להצלת חיים, בעזרת ה' יכתוב לנו חיים וחסד במיוחד בתקופת המגיפה הזאת]
בנוסף גם הגאון מוילנא הולך באותו עניין , של הדגשת יום טוב שחל בשבת בנושא ראש השנה,
כי שהוא בשבת הוא לא יום דין אלא יום טוב, ושבת גבוהה יותר
ועוד מורחב על זה בספר ברכת אליהו:
שיום שבת עושה בעצמו את כל התיקונים שאמורים להיעשות על ידינו , ללא צורך בשופר,
וגם מדגיש את זה שכשראש השנה הוא בשבת , הוא יום טוב ולא יום דין
וגם החת"ם סופר על הש"ס,וגם הגר"א, מרחיבים על הגמרא הזאת בפירושים נפלאים , מומלץ לקרוא
————————
עוד ביאורים בנושא:
ביאור ופירושים נוספים – מהפשט:
——————–
פירוש משנה:
רמב"ם:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת כו': כבר בארנו פעמים *) כי מקדש תקרא ירושלים כולה ומדינה שאר העיירות שבכל ארץ ישראל: והטעם שבעבורו נאסרה תקיעת שופר בשבת גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים כמו שבארנו בלולב לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה. ואמרו אחד ביבנה ואחד בכל מקום שיש בו בית דין ר"ל כי אפילו כשיהיו בית דין עוברים ממקום למקום ונתארחו במקום מן המקומות לא על דעת להתיישב שם יש להם לתקוע שם השופר ואין הלכה אלא כמו שזכרנו קודם שאין תוקעין אותו אלא במקום שיש שם בית דין קבוע ואין הלכה כר' אליעזר:
רבי עובדיה מברטנורא:
יום טוב של ר"ה – במקדש היו תוקעים. שתקיעת שופר אינה מלאכה, ורבנן הוא דגזור עלה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש:
אבל לא במדינה – לא בירושלים, ולא בגבולין. והרמב"ם מפרש שירושלים כולה קרויה מקדש, ושאר א"י קרויה מדינה:
בכל מקום שיש בו ב"ד – ואפילו אינן קבועין אלא שבמקרה באו שם תוקעין בו:
אלא ביבנה – שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו. וכן בכל מקום שגלתה שם סנהדרי גדולה, אבל לא בב"ד של עשרים ושלשה:
אמרו לו וכו' – איכא בין אמרו לו לת"ק, דתנא קמא סבר כל מקום שיש בו ב"ד, ואפילו באקראי. ואמרו לו סברי, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד קבוע כמו ביבנה, אבל ב"ד של אקראי לא. והלכה כאמרו
יום טוב:
במקדש היו תוקעים. פי' הר"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר. עיין מ"ש בסוף מ"ב פ"ד דסוכה. ומ"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי"ב פ' בתרא דערובין:
אבל לא במדינה. עיין במשנה ג'. ומ"ש הר"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ"ג פ"ק דשקלים:
שיש בו ב"ד. מפני שב"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה"ר. שב"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב"ם פרק ב' מהלכות שופר:
מלאכת שלמה:
במקדש היו תוקעין וכו': בספר הרוקח סי' ר"א רמז לדבר תקעו בחדש שופר בהתחלת התיבות להפך שבת עכ"ל ז"ל:
אבל לא במדינה: רבה משרש טעמא גזרה שמא יטלנו בידו וכו' כמו שפי' ר"ע ז"ל וכתבו תוס' והר"ן הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר פי' בקונטרס בסוכה משום דלא פסיקא ליה דאם הגביה ע"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא אם כן הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לרה"ר אית ליה הכרא וליכא למיגזר אבל ברה"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע"כ:
אבל לא במדינה: לא בירושלם ולא בגבולין כפי' בקונטריס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חרבן שתיקן ריב"ז וא"ת ומ"ש מלולב שהיה ניטל אפי' בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדמשמע בר"פ לולב וערבה שהיו מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וי"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשה דלאחר חרבן הבית הקלו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד אבל לולב לא אישתרי כדמשמע התם דמוקי לההיא דמוליכין לולביהם בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב"ד תקון בבל מקום שיש בו ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא. ועוד י"ל דדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלם אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין תוס' ז"ל: והר"ן ז"ל פי' ומשום הכי אתקין בשופר ולא אתקין בלולב משום דאפי' כי אתי בשבת איתיה בשאר יומי אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב ע"כ: ובר"פ לולב וערבה תירץ משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע הלכך במקום ב"ד ליכא למיחש מה שא"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקם ב"ד איכא למיחש ביה משום גזרה דרבה עכ"ל ז"ל: והרב אלפס ז"ל היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם דוקא ורוצה לפ' כל ב"ד ואפי' של שלשה ולא נהגו כן מפני שכל המפרשים פירשו ב"ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה כך פי' הרא"ש ז"ל טעמו של הרי"ף ז"ל אבל הר"ן ז"ל פי' דטעמו של הרי"ף ז"ל משום דאמרינן דאיכא בין אמרו לו לת"ק בי דינא דאקראי וקיימא לן כת"ק ובסמוך אכתבנו באורך:
תפארת ישראל:
א) במקדש היו תוקעים ר"ל במקום המקדש, דהיינו בכל ירושלים (א).
ב) אבל לא במדינה בשאר עיירות ישראל, אפילו נודע להן שכבר קדשו ב"ד החודש, אסורים לתקוע, שמא יעבירנו ד"א בר"ה. ואפילו בירושלים אינו מותר לתקוע רק בזמן שהסנהדרין יושבין, דהיינו עד חצות, אז תוקעין אפילו שלא בפני ב"ד [דאף דבשבת וי"ט לא ישבו לדון בלשכת הגזית. ישבו עכ"פ להוראה בחיל, והוא רחוב שבהר הבית (כרמב"ם פ"ג מסנהדרין). וה"ט דאז תוקעין, דמדאיכא תרתי שיש מקדש בעיר, וגם סנהדרין יושבין שם, אימת מקדש עליהן, ואימת ב"ד עליהן, ולא ישכחו להוציא לר"ה (ב).
ג) שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין בית דין של ג' שנסמכו בא"י. ודוקא בפני בית דין, כדי שיהיו נזהרים מלהוציא לרשות הרבים.
ד) לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד דדוקא אימת סנהדרין גדולה מהני, אשר ישבו ביבנה.
ה) ואחד כל מקום שיש בו בית דין ב"ד של כ"ג שנסמכו בא"י. ודוקא שהב"ד קבוע שם כסנהדרין ביבנה. אבל לת"ק אפילו ב"ד שאין קבוע סגי. ואנן קיי"ל דבכל גוונא אסור (תקפ"ח).
—————————————————-
רמב"ם:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום. אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה. שהכל חייבים בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקוע.
כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין. אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין. ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים. והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל. והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שתהיה בראש ההר. והיתה יכולה לבוא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם. אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת בירושלים. אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין.
רי"ף:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוהנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין אמר רבי אליעזר כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי לא התקין אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ׃
גמ' במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה מאי טעמא אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמיה דלולב והיינו טעמיה דמגילה:
משחרב בית המקדש וכו':
אמר רב הונא (דף ל.) ועם ב"ד מאי עם בית דין בפני ב"ד לאפוקי שלא בפני בית דין דלא. איתמר נמי א"ר חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין:
——————–
טור:
ושבת לאו זמן תקיעה הוא, דתנן: י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמדו ויעבירנו ד"א ברה"ר. ורי"ף היה תוקע בבית דינו, וסמך לו על הא דתנן: משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ולפניהם, ורוצה לפרש כל ב"ד ואפי' של ג'. ולא נהגו כן, שכל המפרשים פירשו ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה.
ואע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא, מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשבת כדי להתלמד לתקוע, אבל אם הגיע לחינוך אסור לומר לו לתקוע, ואם תקע מעצמו אין צריך למחות בידו.
——————–
פירושים על שולחן ערוך:
מגן אברהם
(ד) אין תוקעין: אף על פי שתקיעה שבות ויבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם מ"מ גזרי' שמא יעבירנו ד"א בר"ה (רמב"ם) הקש' מהרמ"פ בהגהותיו דהא תקיע' שבות נמי גזירה שמא יתקן כלי שיר וא"כ נימ' דאסו' משום האי גזירה והעמידו דבריה' במקו' עשה ותי' דהאי גזירה לא גזרו בתקיעת שופר דא"כ לא יתקעו לעולם דגם בי"ט שייך שמא יתקן ונמצא שיעקרו מ"ע מן התורה אבל גזירה שמא יעבירנו לא שייך אלא בשבת ושפיר גזרו ועיין בב"ח וברא"ם שנדחקו בזה אבל לפי מ"ש הר"ן פ"ד דסוכ' ופ"ק דמגילה שהטעם שדוחין התקיעה מפני גזירה זו היינו משום דלא בקיאים בקביעא דירחא וכ"מ בגמ' וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה נימא דהגזירה הוא שמא יתקן כלי שיר כמו בכל תקיעות דרשות ומאי דשרי בי"ט משום דממ"נ אי י"ט הוא עבדי מצוה ואי חול הוא לא עבדי' ולא כלום משא"כ בשבת דעברי' אשבו' ובתו' רפ"ג דסוכה בד"ה אינהו דידעי וכו' משמע דבאמת בתקיעה הטעם משום שבות הוה ע"ש ורפ"ד דר"ה וצ"ע:
(ה) לצורך גופו: ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סי' תרס"ה דהוקצה למצותו עיין סי' כ"א:
באר היטב
(ג) בשבת: עיין מ"א וט"ז. דע שהרמב"ם ורש"י ז"ל פליגי בפי' מקדש ומדינה דהרמב"ם ז"ל ס"ל דבכל מקום שנזכר מקדש ירושלים בכלל ומדינה היינו שאר גבולים אבל ירושלים אינו בכלל מדינה ורש"י ז"ל ס"ל דמקדש היינו מקדש דוקא ומדינה היינו ירושלים ושאר גבולים ושמעתי מקשים משם חכמי ארץ ישראל מהא דאמרינן ביומא על מתני' דעשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ופריך בגמ' פתח במקדש וסיים בירושלים וכפי דעת הרמב"ם דס"ל דבכלל מקדש הוי ירושלים א"כ מאי פריך הא בכלל מקדש הוי ירושלים ועיין יד אהרן שהרבה להקשות עוד.
(ד) גופו: ובי"ט אסור להשתמש בו כלל כמ"ש סימן תרס"ה דהוקצה למצותו. מ"א.
משנה ברורה
(יג) אין תוקעין בשופר – גזירה שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות בראש השנה.
(יד) ואסור לטלטלו – דהוא כלי שמלאכתו לאיסור.
(טו) לצורך גופו – שרוצה לשאוב בו מים וכהאי גוונא. ודווקא בשבת מותר, דכיוון דאין תוקעין – לא הוקצה למצוותו; מה שאין כן ביום טוב, אף שאין איסור טלטול בשופר אפילו כל היום [וכדלקמן בסימן תקצ"ו בט"ז ס"ק ב'], מכל מקום להשתמש בו אסור, שהרי הוקצה למצוותו, וכמו לעניין אתרוג, עיין בסימן תרס"ה.
—————
בית יוסף – פירוש על הטור:
ושבת לאו זמן תקיעה הוא דתנן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משנה ר"פ בתרא דר"ה (כט
:
ומ"ש שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יטלנו בידו וכו' שם בגמרא. וכתב הר"ן וא"ת מאי שנא הני דגזרינן ומ"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל ארבע אמות בר"ה י"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה:
ומ"ש רבינו שרי"ף היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד כ"כ הרא"ש שם שכן היה נוהג הרי"ף וטעמו מפני שהיה מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשותן כן והר"ן כתב שטעמו של הרי"ף מדאמרי' בגמרא אהא דתנן אר"א כשהתקין ריב"ז לא התקין אלא ביבנה בלבד אמרו לו א' יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד אמרו לו היינו ת"ק א"ב בי דינא דאקראי וקי"ל כת"ק הלכך בב"ד של ג' נמי תוקעין וע"ז היה סומך הרי"ף לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעין בבית דינו בר"ה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעינן ב"ד של כ"ג או סמוך ב"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב"ד ובזמן ב"ד וכל בית דין שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב"ם כ' בפ"ב בזמן הזה שחרב הבית בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע הוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו בשבת וכ"ד הרז"ה עכ"ל וכ' ה"ה שכן דעת הרמב"ן ז"ל:
ואף ע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא מותר לומר לקטן שלא הגיע לחינוך שיתקע בשבת וכו' בפ' בתרא דר"ה (לב
תנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם כדי שילמדו ובגמרא (לג.) מתעסקין בהם כדי שילמדו אר"א אפי' בשבת תנ"ה מתעסקין בהם עד שילמדו אפי' בשבת ואין מעכבין התינוקו' מלתקוע בשבת ואין צ"ל בי"ט הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בה עד שילמדו אפילו בשבת אלמא לכתחלה אמרי' תקעו והדר תנא אין מעכבין עכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרי' תקעו ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך וכתב הרי"ף אר"א ואפילו בשבת וה"מ בקטן שהגיע לחינוך אבל קטן שלא הגיע לחינוך בי"ט אין בשבת לא ואית דאמרי איפכא כלומר ה"מ בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך לא וכתב הר"ן בקטן שהגיע לחינוך דכיון שהגיע לחינוך מתעסקין עמו כדי שילמוד אפי' בשבת אבל קטן שלא הגיע לחינוך בי"ט אין בשבת לא דבשבת אין מתעסקין עמו ולא עוד אלא שאם בא לתקוע מעכבין עליו והכי מוכח בגמרא וכ"ת אמאי מעכבין דהא קי"ל יבמות (קיד
דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו וי"ל דה"מ במלתא דלא מפרסמא אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין דלמא נפיק מיניה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב"ד וכ' הרא"ש על דברי הרי"ף רש"י פירש כלישנא קמא והקשה עליו ר"י כיון דהגיע לחנוך ואין מצות היום בשופר היכי אמרי' ליה למיעבד איסורא ועוד תימא קטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין אותו מלתקוע בשבת אבל לכתחל' לא א"ל תקעו ואמאי והא אפי' בהגיע לחינוך שרי להתעסק בו כדי שילמדו (ב"ה ולפיכך פירש איפכא דבהגיע לחינוך אין מערבין אבל לכתחלה לא א"ל תקעו כיון דאיכא איסורא דרבנן
ומ"מ לא מחוייב להפרישו כיון דאם לא היה שבת מצות היום בשופר קטן שלא הגיע לחינוך מתעסקין כלומר מותר להניח להתעסק וכן מוכח בריש ערכין עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דהא דתנן אין מעכבין אותם מלתקוע אבל מתעסקין עמהם ואר"א אפילו בשבת בשלא הגיעו לחינוך הוא ומיהו כתב ה"ה פירוש מתעסקין שאומרים להן תקעו ומשתדלין עמהם: וכ' הר"ן דהא דשרי להתעסק אפי' בשבת דוקא בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירוש' וכ"נ מדברי הרא"ש אבל הרמב"ם כ' דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י"ט של ר"ה וכ' ה"ה דטעמא משום דבשבת של י"ט של ר"ה ודאי מעכבין אותם שלא יאמרו שתוקעין בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וכ"נ מן הירוש' עכ"ל וכ' הר"ן וז"ל כתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפי' בשבת של ר"ה שלא נאמרו דברים הללו אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכ"ד הרז"ה וכן מוכח בירוש' ואע"פ שהרי"ף כתבה בהלכותיו אפשר לטעמיה אזיל שהוא סובר שאפי' בזה"ז תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד קבוע אבל הרמב"ן כתב שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחיבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה זאת התקנה אלא בכל יום ראשון של ר"ה שחל להיות בשבת בכ"מ לפי שאין בלימוד גזירה דרבה ואין בו אלא איסור שבות דתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותר שהם צריכין להתלמ' כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ע"כ : כתב הכלבו יש שואלי' אמאי לא דחינן ר"ה כד מקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן לי' מיום אחר משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמקלע המולד בה' י"ח והוא נדחה עד שבת משום מולד זקן ומשום ו' דאד"ו ואם נדחה אותו גם מיום שבת משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכל האי לא דחי משום דמיחזי כשיקרא עכ"ל:
——–
בית חדש:
ושבת לאו זמן תקיעה היא וכו' ויעבירנו ד' אמות בר"ה פי' בשבת שייכ' הך גזירה אבל לא בי"ט דקי"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בה צורך קצת כדלעיל בסימן תקי"ט וה"נ יש בה צורך היום להוליכו אצל בקי ללמוד ולא קשה ביום טוב נמי יש לגזור שמא יצטרך לילך אחר השופר או אצל בקי בתרי עברי נהרא ויתקן חבית של שייטין כדי לעבור דהא ודאי משום הך מילתא לא מבטלין התקיעה כיון דמילתא דלא שכיחא ואיכא נמי היכיר' ומידכר ולא אתי למיטעי משא"כ העברת ד' אמות דמילתא דשכיחא הוא וליכא היכירא ועביד למיטעי דלאו אדעתיה איסורא דהעברה לכך גזרו עליה אך קשה גם בי"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד"ת בשב ואל תעשה ותירץ מהר"א מזרחי דלא אמר שב ואל תעשה שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כמו ההיא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' דבעידנא דקא עקר שבות דדבריהם לא קא מקיים העשה אבל האיסור תקיעת שופר שהוא משום שמא יתקן כלי שיר דבעידנא דקא מיעקר איסור דרבנן מקיים עשה דשופר אין אומרים בזה שב ואל תעשה שאני אלא שהקשה ע"ז דא"כ מאי אולמא גזירה דרבה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה דהתם נמי במקום הכשר מצוה הוא ולא תירץ כלום ול"נ דקושיא מעיקר הכי מיתרצה דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דתתבטל התקיעה לפי שחכמים אסרו התקיעה בי"ט משום שמא יתקן כלי שיר דעל תקיעה זו דר"ה לא תקנו כיון שהתורה צוותה לתקוע בזה היום אבל העברת ד"א בר"ה דמילתא אחריתי היא שכבר אפשר לתקוע בלא העברה חשו חכמים שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה וכיון שמצוה היא בתקיעה ולא בהעברה שפיר אמרינן העמידו דבריהם בשב ואל תעשה ומה שקשה למה חששו לשמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ולא חששו להוצאה מרה"י לר"ה כבר פירש"י הטעם בפ' לולב וערבה משום דברוב מקומות אין לחוש להוצאה כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף וגינה ויש כאן איסור העברה והתוס' פירשו עוד דמרה"י לר"ה איכא היכירא וליכא למיגזר אבל בר"ה דזימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע"כ וע"ש בדף מ"ג: כתבו הגהות אשיר"י אם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי ע"כ וכתב ב"י ותימא דבפ' ראוהו ב"ד משמע דתרי קלי בתרי גברי לא משתמעי כו' ואיכא לתמוה על תמיהתו דגבי שמע ט' תקיעות כתב רש"י ג"כ דהא אוקימנא דתרי קלי בתרי גברי משתמעי גם התוס' והרא"ש כתבו וז"ל ואע"ג דאמר לעיל דתרי גברי בתרי קלי משתמעי שאני התם כו' ואמאי לא קשיא ליה עלייהו ובעל כרחך צ"ל דאע"ג דמוכח לשם דתרי קלי לא משתמעי היינו דוקא בעלמא והיינו לומר דאעפ"י דאפשר הוא לתרי קלי דמשתמעי מ"מ אין השומעין מכוונין לבם מפני עירוב ב' הקולות אבל גבי שופר דאיירי ביה משתמעי שפיר וכדיהיב טעמא בגמרא דכיון דחביב יהיב דעתיה למשמע דהא אפשר הוא למשמע ולפיכך כתבו הם ז"ל בסתמא דתרי קלי משתמעי ורצונם לומר בשופר דוקא דאיירי ביה וזאת היתה דעת הגהות אשיר"י בשם ר"י וכן מוכח להדיא כדבריו שאמר ואם אחד תוקע בשופר כו' ומ"מ בתורה לא יקראו שנים עכ"ל אלמא דלא ס"ל דתרי קלי משתמעי אלא לענין שופר דאל"כ בתורה למה לא התיר:
ואע"פ ששבת לאו זמן תקיעה היא מותר לומר לקטן כו' כך פסק הרא"ש בשם ר"י בפרק בתרא דר"ה והב"י העתיק לשונו כפי מה שהוא בדפוס ועיקר הפסק חסר שם ובתו' מבואר וכך צריך להגיה בדברי הרא"ש. ונראה ודאי דמ"ש רבינו שאסור לומר לקטן שהגיע לחנוך לתקוע בשבת לאו דוקא בשבת אלא ה"ה בי"ט של ר"ה דבלאו שבת ג"כ אסור משום איסור שבות דתקיעה ואפי' טלטול השופר אסור וכן משמע מלשון הברייתא דתניא אין מעכבים לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי"ט ותינוקות דומי' דנשים דדוקא אין מעכבין הא לכתחלה לא אמרי' להו תקעו וכמ"ש רבי' בסימן שאחר זה וההיא ודאי בהגיע לחנוך דבלא הגיע לחנוך אפילו לכתחלה אומרים להן תקעו וכן משמע עוד מלשון הברייתא דתניא אין מעכבין התנוקות מלתקוע בשבת ואצ"ל בי"ט ומוקמינא לה בתנוקות שהגיעו לחנוך ועכובא הוא דלא מעכבין הא לכתחלה לא אמרינן להו תקעו וברייתא קאמר ואצ"ל בי"ט דאלמא די"ט ושבת שוין בדין זה. אחר שכתבתי זה ראיתי להר"א מזרחי שהאריך בזה וכ' סברא זו שכתבתי לפי פירוש א' אבל לפי פי' אחר כ' שמותר לומר לקטן שהגיע לחנוך לתקוע בי"ט ע"ש ולענין מעשה ראוי להחמיר שכך משמע פשטא דסוגיא כדפי' נ"ל:
——–
דרכי משה:
וכתב המ"מ פ"ב דה' שופר דבי"ט נמי אפי' קטן שהגיע לחינוך מתעסקים עמו וע"ל סימן ש"ח אם מותר לטלטל שופר בר"ה שחל להיות בשבת כתב א"ז במס' ר"ה כיון שהותרה התקיעה לאנשים אפי' רצה לתקוע כל היום הרשות בידו אע"פ שיצא כבר עכ"ל ולקמן סי' תקפ"ט לא משמע כן וגם בסי' תק"צ לא משמע כן.
———————————
הרחבות פניני הלכה:
ט, ב – הטעם שלא גזרו במקדש
ביאר רש"י (ר"ה כט, ב, 'גזירה'): "גזירה שמא יטלנו וכו' – ובמקדש לא גזור, דאין איסור שבות דרבנן במקדש". וכ"כ מאירי: "ולא היו חוששין לגזרה זו מפני שאין שבות במקדש, ר"ל שאין אוסרין שם דבר מגזרת דבר אחר, שאין חשש שכחה במקדש".
בטורי אבן (ר"ה שם) הקשה על ביאורו של רש"י, שלכאורה שבות שאינו תלוי במקדש וקדשיו – גוזרים גם במקדש. וכך למדנו בסוכה (מב, ב-מג, א) שתקנו חז"ל לא ליטול לולב ביום הראשון של סוכות שחל בשבת, והתקנה היתה גם במקדש, שמא יטלטל את הלולב ארבע אמות ברשות הרבים. 1 ולכן ביאר הטורי אבן אחרת: "אבל הפי' הנכון נ"ל משום דלא רצו חכמים לבטל תקיעת שופר לגמרי בראש השנה שחל בשבת, משום שהוא להעלות זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים, דמהאי טעמא הקילו לתקוע משחרב בית המקדש בכל מקום שיש בו בית דין, משא"כ בלולב דבטלו לגמרי". (להסבר נוסף, עיין ערוך לנר סוכה מג, א, 'והיינו').
ט, ג – גזירת שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים
כפי שלמדנו, טעמו של רבה הוא: "שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". וכתב המאירי (סוכה מב, ב) שרבה קיצר בלשונו, והוא הדין שיש לחשוש להוצאה והכנסה מרשות לרשות: "והוא הדין שהיה יכול לומר: שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שקיצר בלשונו לומר שיוציאנו ויעבירנו אלא שמאחר שסוף כונתו בהעברה כדי לילך אצל חכם, נקט ליה לשון העברה". וכ"כ הרמב"ם (שופר ב, ו): "ולמה אין תוקעין? גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או מוציאו מרשות לרשות ויבוא לידי איסור סקילה". 1
לעומת זאת, נאמרו טעמים רבים לבאר מדוע ישנו חשש טלטול ברשות הרבים ואין חשש של הוצאה והכנסה מרשות לרשות:
א' התוס' (סוכה מג, א, 'ויעבירנו'), ר"ן ועוד, ביארו שאין לגזור בהוצאה והכנסה מרשות לרשות לפי שיש מחיצות, וניכר הדבר כשאדם עובר מרשות אחת לאחרת, אבל "ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה, ומעביר ארבע אמות".
ב' המכתם (סוכה שם) כתב שעיקר הגזירה הוא שמא יוציא מביתו וילך לבקי, נמצא שיוצא מרשות היחיד (ביתו) לרשות היחיד אחרת (בית הבקי) דרך רשות הרבים, ואין איסור דאורייתא של הכנסה והוצאה אם לא הניח את השופר או הלולב ברשות הרבים. וכ"כ המאירי בשם 'גדולי המפרשים'. 1
ג' רש"י (סוכה מב, ב) כתב שישנם אופנים רבים שיש לחשוש לטלטול ארבע אמות ברשות הרבים, כאשר באותם מצבים אין איסור מהתורה של הוצאה והכנסה מרשות לרשות.
כפי שלמדנו טעמו של רבה הוא שמא אדם יטעה ויעביר את השופר או הלולב ארבע אמות ברשות הרבים.
בספר הרב הוסיף ביאור חדש: "מפני שהכל חייבים במצוות השופר, ואין הכל בקיאים באיסור טלטול ברשות הרבים".
והמקור לדברי הרב ביום תרועה (מהר"ם בן חביב, ר"ה כט, ב), שביאר למה גזרו רק על טלטול ארבע אמות ברשות הרבים ולא על הוצאה והכנסה מרשות לרשות: "והשתא דאתית להכי, יראה לתרץ תירוץ חדש, דמאי דנקט התלמוד שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא, כיון שאין לה רמז בכתוב. משא"כ מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, דכתיב בקרא, כדאיתא ר"פ הזורק (שבת צו, ב), וזהירי בה טפי, ולא אתי להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים". כלומר, השכחה שעלולה לגרום לטלטול נובעת מכך שאנשים אינם יודעים ואינם בקיאים באיסורי הטלטול ברשות הרבים.
ועל פי זה אפשר לבאר שהסיבה לכך שאין שבות במקדש היא משום שהכהנים זריזים הם, ולפי ביאור הרב, הזריזות היא כתוצאה מהבקיאות והדקדוק בדיני התורה.
עוד שאל הפני יהושע (ביצה יח, א): "דודאי לאו ברשיעי עסקינן, דהכל יודעין שאסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ואין לחוש לכך אלא בעם הארץ גמור או שמא ישכח שהוא שבת, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שאסרו לטלטל לולב ולטבול כלים? סוף סוף ליכא תקנתא בהכי לעם הארץ גמור שאינו יודע תקנת חכמים, וכן למי שישכח שהוא שבת?" (עיין שם שני ביאוריו). ועל פי מה שביאר הרב בספר, שחוסר הזהירות נובע מחוסר הבקיאות בדיני טלטול ברשות הרבים, שפיר דמי. 1
ט, ה – דעות שאין תוקעים בראש השנה שחל בשבת מהתורה
מצינו בחז"ל דעות הסוברות שמדין תורה אין לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. כך מבואר בירושלמי ר"ה פ"ד ה"א: "ר' אבא בר פפא אמר: רבי יוחנן ורשב"ל הוון יתיבון מקשיי, אמרין: תנינן י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. אין דבר תורה הוא אף בגבולין ידחה, אין לית הוא דבר תורה אף במקדש לא ידחה! עבר (רב) כהנא, אמרין: הא גברא רבה דנישאול ליה. אתון שאלון ליה, אמר לון: כתוב אחד אומר (במדבר כט, א): יוֹם תְּרוּעָה, וכתוב אחד אומר (ויקרא כג, כד): זִכְרוֹן תְּרוּעָה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת – זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין. ר' זעירה מפקד לחברייא, עולון ושמעין קליה דרבי לוי דרש (ר' זירא הורה לחברים, הכנסו לשמוע דרשתו של ר' לוי), דלית איפשר דהוא מפיק פרשתיה דלא אולפן (שלא יתכן שלא יחדש דבר). ועל ואמר קומיהון: כתוב אחד אומר: יוֹם תְּרוּעָה, וכתוב אחד אומר: זִכְרוֹן תְּרוּעָה, הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – יוֹם תְּרוּעָה, בשעה שהוא חל בשבת – זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מזכירין אבל לא תוקעין. מעתה אף במקדש לא ידחה? תנא (ויקרא כג, כד) בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. מעתה אפילו במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה (כגון במקום שהולכים לפי הלוח). תני רשב"י (ויקרא כג, כה): וְהִקְרַבְתֶּם – במקום שהקרבנות קריבין. אמרין חברייא קומי ר' יונה, והכתיב (שם כה, ט): וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי וגו', אמר לון: זו את מעביר בארצכם, הא אחרת לא. אמרין ליה: או נאמר זו אתם מעבירין בארצכם, הא אחרת בין בארץ בין בחו"ל? א"ר יונה: אילו הוה כתיב תעבירו שופר בארצכם הייתי אומר כאן מיעט ובמקום אחר ריבה, אלא: בְּכָל אַרְצְכֶם (שם), כאן ריבה ובמקום אחר מיעט".
וכן בספרא בהר פרשה ב: "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם – מלמד שכל יחיד חייב, יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה את השבת? תלמוד לומר: בְּכָל אַרְצְכֶם וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, שאין תלמוד לומר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, ממשמע שנאמר בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים איני יודע שהוא יום הכיפורים בעשור לחודש?! אם כן למה נאמר בעשור לחודש? אלא בעשור לחדש דוחה את השבת בכל ארצכם, ואין תרועת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד". 1
ט, ו – טעם פנימי לגזירת חז"ל
בשו"ת תורה לשמה תל"ו, שאלו את רבי יוסף חיים לפשר גזירת חז"ל: "בזמן הזה כשחל ראש השנה בשבת, דאין תוקעין משום גזרה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וכן הוא הדין כשחל יום ראשון דסוכות בשבת שאין נוטלין לולב, ואף על פי שהוא מצות עשה מן התורה, איך משום גזרה דשמא יעביר ד' אמות ברשות הרבים יבטלו חז"ל מצוות עשה מן התורה? והלא אין ודאי נדחה מפני הספק, ובעלמא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה, וכאן העשה נדחה מפני ספק של לא תעשה דילמא יעביר. ועוד רצינו לידע, מאחר דעל ידי מצות עשה של תקיעת השופר נעשה הנסירה ונתקן הפנימיות, אם כן כשחל ראש השנה בשבת במה נתקן ונעשה כל דברים הנעשים ע"י תקיעת שופר למעלה? וכן בענין נטילת לולב שהוא המשכת החסדים דבר יום ביומו, במה יהיה המשכת החסדים אותו היום?"
והשיב רבי יוסף חיים תשובה יסודית ביחס לגזירות חז"ל: "הטעם דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לא אמרו רז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל, כדי שתתקבל גזרתם אצל כל אדם ולא תהיה גזרה שאין בה טעם. אך אין זה עיקר הטעם שלהם, אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה, הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו על ידינו. לכן בעבור כבוד שבת תקנו שלא לתקוע ביום זה ולא יטלו לולב, להורות שהתיקון של המצות האלה הוא נעשה מאיליו ע"י קדושת השבת. אך זה הטעם הוא סוד ונסתר ולא יספיק להמון ישראל, ולכן הוכרחו לעשות טעם אחר לגזרתם, והוא שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ומאחר שהם מוכרחים לגלות זה הטעם, על כן במקדש דלא שייך זה הטעם דשמא יעביר ד' אמות – תוקעין, וכן במקום שיש סנהדרין של כ"ג, שהם סנהדרי קטנה – גם כן תוקעין, משום דבפני בית דין לא שייך טעם זה. ולעולם עיקר הטעם הוא משום דהתיקונים הנעשים ע"י מצוה זו הם נעשים מאליהם מכח תוספת קדושת השבת".
ט, ז – טעם ההלכה מליקוטי תורה לאדמוה"ז
עוד ביאר בליקוטי תורה על דרך הסוד: המשכת השופר היא מבחינת בינה של אריך אנפין שמתגלה בבינה דאצילות, ואילו המשכת השבת היא מבחינת חסד של אריך אנפין שמתגלה בחכמה דאצילות. כמבואר בדרושים לראש השנה (נו, א – נח, א).
ושם נז, א: יסוד ביאורו, שעיקר עבודתנו בראש השנה לעורר רצון להמשיך מלכותו בעולם ולהעניק חיים לשנה הבאה. והכל תלוי בעונג, שהוא תכלית החיים: "והנה מבואר בפרי עץ חיים שסוד השופר הוא בבינה, כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה, וכנודע, כי התגלות עתיק הוא בבינה… ומשם מקבל הדיבור שהוא בחינת מלכות, בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים לג, ו), להיות עונג במידת המלכות גם כן". ועל ידי זה מתעורר רצון להמשיך חיות לחידוש העולם בשנה הבאה. ותחילת ההמשכה נעשית על ידי שופר של איל, שמבטא קול פשוט שלמעלה מהחכמה, שעל ידו מתעורר גילוי עתיק בבינה.
ובשבת, על ידי השביתה בהשלמת השבוע, מתעלים כל המחשבות והמעשים לשורשם, ונעשה מזה עונג. וזהו שאמרו בעץ חיים ששבת הוא גילוי מוחין דאבא, ועל ידו מתגלה עונג בשלוש בחינות שהתענוג מתגלה בהן: בינה, הוד, יסוד. אלא שיש בחינות רבות בעונג. ועל דרך כלל, מקור התענוגים למעלה בשם אריך אנפין, לפי שמתפשט באריכות הרבה, משא"כ המדות דאצילות נקראות זעיר אנפין, לפי שהן מעטות הכמות.
"והנה בחי' המשכת התענוג שיתענג ממידת המלוכה הנמשך ע"י השופר, הוא מבחי' מובדלת מבחי' התענוג המאיר בשבת. כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות… ובחכמה מתלבש חסד דאריך אנפין… אבל ע"י השופר נמשך מבחי' בינה דאריך אנפין… והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר… ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מדברי תורה, לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי' התענוג דשבת כנ"ל… ושורש הענין הוא כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, וכל ממוצע יש בו בחי' מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה… והבחי' הא' שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבהה מעלתה על בחי' ב' שבו שהיא שרש הנאצלים. והנה זה (שבשבת) החכמה מלבשת להארת התענוג, היינו מבחי' ב' שבו שהוא שרש לנאצלים, שהן הן ז' תחתונות דאריך אנפין שמתלבשות באצילות… אבל על ידי השופר ממשיכים מבחי' הא' שבו שהוא בחי' תחתונה שבמאציל, והיינו בחי' חוכמה ובינה דאריך אנפין… אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצילות…".
"אך אעפ"כ ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ"ע זו בשבת. והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני, כנודע בגמרא, שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא. והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה, כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע, וגם ארז"ל (יומא כא, ב) ע"פ וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָ"ה חסר ה', שה' דברים חסרו בבית שני… והטעם לכל זה, כי בית ראשון היה מבחי' ה' עילאה בינה… עלמא דחירות…" שממנה גם בחינת הנבואה. ובית שני מבחינת ה' תתאה, מלכות, ולא היתה בו חירות מיצה"ר ושעבוד מלכויות. ולכן גזרו בו חכמים כמה גזירות, למנוע היניקה מהחיצונים. "ולכן בשבת שבלא"ה נמשך בחי' הארת התענוג מז' תחתונות פטור משופר, כי תענוג העליון מזה, דהיינו מחכמה ובינה דאריך אנפין הנמשך ע"י השופר, לא הי' נמשך כ"כ בזמן בית שני. אכן זהו במדינה, אבל במקדש עצמו היו תוקעין, דכתיב (בראשית כח, יז): וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם… ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי' בינה דאצילות…" ולאחר החורבן התירו לתקוע במקום בית דין סמוכים, "כי שורש ההמשכה שע"י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה, וזה עצמו שורש ומקור של הבית דין סמוכים…".