בן יהוידע – בן איש חי:
אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם, גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר, וּבַעַל קוֹמָה. הדקדוק ידוע בשלמא חָכְמָה צריכה, אבל גִּבּוֹר, וְעָשִׁיר וּבַעַל קוֹמָה מה צורך בהם לנבואה? ונראה לי בס"ד לנבואה צריך לה מדת ענוה, דאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עניו באמת, ואמרתי רמז נכון בזה כי שם 'ענו' אשר בע"ב שמות של וַיִּסַּע הוא שם ס"ג שהוא מספר נָבִיא [63],לרמוז כי נביא צריך שיהיה עניו. אך עניו האמיתי הוא מי שיש לו מעלות שהטבע מכריחו להתגאות בהם ועם כל זה אינו מתגאה, אם הוא עניו אמיתי אשר ישובח בענוה שראוי להיות נביא, מה שאין כן אדם חסר המעלות אין לו שבח כל כך אם הוא עניו, וכמו שאמרו (פסחים קיג:) דל גאה אין הדעת סובלתו, ולכן צריך שיהיה הנביא עָשִׁיר וְגִּבּוֹר וּבַעַל קוֹמָה, כדי שהיצר וטבע החומר מכריחו להתגאות ועם כל זה הוא עניו באמת, ובזה הוא ראוי שתשרה עליו שכינה בנבואה כי ענוה שלו בדוקה ומנוסה.
דרשות הר"ן / ראובן גירונדי (הר"ן):
"אמר רבי (יונתן) [יוחנן] אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו, וכולם ממשה וגו'". (נדרים לח, א). מן הידוע כי אחר שרצה השם יתברך לברוא את העולם הזה לכבודו, והסיבה התכליתית אצלנו בו למען יעבדוהו המין האנושי, יחוייב שימשך לאדם מאתו שפע (הוא) למעלה מן השכל הנקרא שפע נבואיי, להשלים הנפש למען תאור באור החיים, ולא יספיק לזה שפע שכלי לבד, כי הדבר אשר יוסכל עצמו ואמיתתו אי אפשר שיודעו הדברים המועילים והמפסידים אליו. על דרך משל, אם סכלנו מזג האדם אי אפשר שנדע הדברים אשר בהם נמשיכהו על שוויו, או נשיבהו אליו אם יצא ממנו, אבל יתחייב לנו בתחילה לצייר אותו ולהשיג אמיתתו כפי כחנו, ואחר נדע הדברים הנאותים אליו או המנגדים. ומתחייב גם כן בנפש שאי אפשר לנו מצד מחקרנו לעמוד על אמיתתם, ראוי שנהיה סכלים בדברי המנגדים והנאותים אליה, אם לא יגיע אלינו שפע אלהי נבואיי אשר הוא למעלה מהשכל, בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם יתברך והעושים רושם בנפש, והם מצות התורה ואזהרותיה. ואין ספק שלמי שבא אליו זה השפע, יצטרך שיהיה שלם במעלות השכליות ובמעלות המדות, שאין ראוי שיחול רוח השם יתברך על האיש רע המדות, (משלי ג, לב): "כי תועבת ה' נלוז". ולא מזה הצד לבד, אבל מצד המשך הדברים כפי טבעיהם, והוא שידוע כי הדברים כולם יתקרבו לדומיהם ויתרחקו מהפכם, והוא מצד האחוה בדומה וההתנגדות בהפך. וידוע כי האדם כל עוד שימשך במדרגת העיון ובטוב התכונות, יתקרב אל השכלים הנבדלים, וראוי שיתאחדו בו. כי האדם יש לו שתי פניות, לצד מעלה ולצד מטה, וכשיתבונן וישלים עצמו במושכלות ויהיה בעל תכונות טובות, הנה הוא נפרד מהתחתונים ופונה אל צד המעלה, וכשיפסק עיונו מזה ויטה אל הדברים החומריים, הנה הוא פונה אל צד המטה. [וזה] (כ)אשר נרמז במראות יעקב אבינו עליו השלום בסולם, באמרו (בראשית כח, יב): "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו", והוא שנראה אליו שהמקום ההוא מוכן לנבואה, ושממנו יעלו האישים להשלים עצמם. אמנם הראו לו כי (עוד) בחיים חייתם אי אפשר שתהיה העליה רצופה הולכת על סדר, אבל יהיו עולים כל עוד שיתעסקו בצרכי נפשם. והיתה ההערה בזה להרבות הדברים העוזרים לעליה, ולמעט הדברים המחייבים הירידה כפי האפשר. ואם יהיה זה בדברים החומריים הכרחיים, שאי אפשר כשיתעסק בהם שיפנה אל צד המעלה, כל שכן מי שיהיה נשקע בתכונות הרעות, שהם התאוות המותריות לדברים החומריים, שאי אפשר התקרבו לשכלים הנבדלים, אבל יתרחק מהם בהכרח. ולזה הוא מאמר רבי יונתן שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם ועניו, שהם כוללים מעלות השכליות ומעלות המידות.
המשך:
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%93%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A8%22%D7%9F_%D7%94
בית המדרש-אתר ישיבה:
