שער הכוונות:
כי הנה בחול יעקב יונק הארתו וחלק הארה שלה מן הנצח ומן ההוד ואח"כ נוחן לה הארתה ונמשך מן ההוד על ידו אבל עתה בחנוכה ופורים היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד ע"י עצמה שלא ע"י בעלה ואינה טפילה אליו כימי החול והנה ענין זה הוא תוספת קדושה אליה בזמנים אלו יותר מבחול
….
וזהו נר שבת ונר חנוכה אלא שיש הפרש ביניהם כי נר שבת עולה היא למעלה עד הכתר שלו ממש ונר חנוכה הוא אשר יורדים כל הבחי' אלו אליה למטה במקומה ולכן קניית שמן של שבת קודם ובענין ההדלקה נר חנוכה קודם כי אם ידלוק של שבת קודם כבר עלתה ומה התועלת באחרת אבל יעשו לה הכנה בהדלקת נר חנוכה וירדו בה האורות ואחר כך תעלה בנר שבת:
נהר שלום:
כונת הפתילה היא שעולה תקכ"ה שהוא מפתילה תלצ"ה ד' שלהובים הרי תקכ"ה וה' אלהים הם ה' גבורות ממותקים שהם בסוד שמן ולא בסוד מים שהמים אינם מניחים רושם בעבור היותם חסדים גמורים אבל השמן מניח רושם שסוף סוף הם גבורות אלא שהם ממותקים ושמן זה יורד מחמשים שערי בינה דאמא ועד הוד
פרי עץ חיים:
סוד שמונת ימי חנוכה, איהי מקבלת אור ההוד בעצמו, שלא ע"י ז"א, כי בחול יעקב בנצח ורחל בהוד, וביען אשר לא תיקן ההוד, בענין והודי נהפך עלי למשחית. והנצח נתקן, בענין וגם נצח ישראל לא ישקר, לכן מקבלת איהי אור מן ההוד על ידו דרך הנצח. אבל מתתיהו בן יוחנן כ"ג, תיקן ההוד, באלו הח' ימים לבד, לכן מקבלת איהי אור מן ההוד עצמו על ידה, ושלא על ידו, לכן אנו אומרים על הנסים בברכת מודים, שהוא כנגד ההוד:
מהחברים היא נצח, שהוא ענף החכמה, סוד שמן משחת קודש, ולכן היה הנס בשמן, וע"י כהן. ודע, כי יש בה ג' יחודים, א' נגד נה"י, כי עד שם מגיע קומתה לבד, ובזה היחוד הוא הוי"ה אדני. ולפעמים הוא נגד החזה, ואז הוא הוי"ה אלהים. ולפעמים הוא שוה עד הכתר שלו, ואז הוא הוי"ה אהי"ה, וג' יחודים אלו, גי' נר. (עיקר כוונת נר חנוכה הוא, להוריד הארה למטה באלו הימים, כאלו היה הזווג עם בעלה פב"פ, שוה לו עד הכתר ברמ"ח אברים, הרי רמ"ח וב' דרועין, גי' נר. ושם הויה בזווג זה, הוא י"א ה"ה ו"י ה"ה). והנה בחנוכה היא נגד נה"י לבד, ואנו ממשיכין לה אור מג' יחודים אלו עליונים, לעשות אותה נר. והנה בחנוכה, זו היה כוונת ההדלקה, שיכוין האדם כשמוריד ידו להדליק, כי היא למעלה מג' טפחים, שהוא כנגד נה"י, שהם ג' טפחים, ולמטה מי' טפחים, שאינו עולה עד הראש, ואנו ממשיכין לה אור מן הראש. לכן אם הניח אותה בתוך י' יצא, כי כל זה נקרא מקומה, כיון שהיא נוטלת אור מן כל י'. אבל למעלה מי' אין להניח. וביום השבת, היא עולה עד הכתר שלו, ואז מקומה ממש בכל הי', ואז היא נקראת נר שבת שלימה. ולכן אם לא השיגה ידו, לקנות שמן לנר של שבת ונר חנוכה, נר שבת קודם, שיותר טוב להעלותה עד למעלה, עד כל הי', ולא נר חנוכה שהוא למטה, אף שהאור בא לה מכל הי':
וגם לכך ראוי להדליק ערב שבת, נר חנוכה קודם שידליק נר שבת, כי ראוי להעלותה מעט מעט ממטה למעלה ממדרגה למדרגה. אבל אם הדליק של שבת קודם, שכבר עלתה למעלה עד הראש, איך ידליק של חנוכה, ויחזור להורידה למטה בנה"י ח"ו:
ודע, כי אנו מדליקין אותה עם שקיעת החמה, כי אז היא מדת לילה, והיא יורדת למטה, אל הבריאה וליצירה ולעשייה, לתת טרף לביתה וחק לנערותיה, ואז אנו ממשיכין לה אותן האורות שהיו לה למעלה. ולפי שעיקר המשכה היא מאותו האור הנמשך אליה מן הראש, שהוא הו"יה אהי"ה, כי כשהם מלאים ביו"דין הם גי' רגל, ואין האור הזה יכול להמשיך אליה, אלא זמן מועט, לכן גם מצות הדלקה אינה אלא זמן מועט, וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, כי השוק הם העולמות התחתונים, עד שתכלה אותו רשימו מן האור שנמשך אחריה למטה עד מקומה. לכן הדלקה עושה מצוה, ולא ההנחה, כי אין אנו מעלין אותה ממקומה כלל, אלא שאנו ממשיכין לה אור מלמעלה אל מקומה לבד, היינו ההדלקה. ולכן אסור להשתמש לאורה, כי כדי להיות אור הקודש העליון יורד עד למטה, אשר שם מקומה במקום אשר מצוים שם החיצונים, ואנו חוששין שלא יתאחזו באור העליון, ולכן אין להנות מן האור. (א):
הגהה (א) צמח – מכאן כי בשבת יכול להנות מנר של שבת, כי שם אין החיצונים כנזכר בנר של חנוכה:
פי' חנוכה, הוא חנ"ה כ"ו, והוא שיונקת המלכות מאימא עלאה הנקרא חנ"ה, העולה ס"ג, כי חנה בבינה, ושם שם ס"ג, ושרשו הוא ייא"י, מספרו אל, כמספר הוי"ה עם ד' אותיות והכולל, וזהו חנ"ה כ"ו. וזש"ה, ואת חנה אהב וה' סגר רחמה, (ב) פי' – כי אלקנה הוא בחינת אבא, וחנה בחינת אימא, ואינו יכול להזדווג עמה, לפי כי ה' סגר רחמה, ר"ל שנה"י דבינה שם נעלמים בראש ז"א בסוד מוחין. וז"ס בספרא דצניעותא, אתי מפתחא דכליל שיתא לכן או"א אינם יכולים להזדווג ביחד, אבל מסתלקות למעלה ומזדווגת, וז"ס ועלה האיש ההוא מעירו, ואז מזדווגין יחד:
זוהר חדש:
ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה, לארבעה ועשרין יומין, דאינון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומיד דעלה זית טרף בפיה, שריא כ"ה על ישראל בכ"ה בכסלו, ואלין אינון כ"ה אתוון דיחודא, דאינון שמע ישראל וגומר, ודא איהו חנוכ"ה חנ"ו כ"ה:
ספר הליקוטים:
בני יששכר:
דהשואל הקשה מאי חנוכה על איזה נס קבעוהו, וגם זה לפלא לומר שנשתכח הנס מן הדורות עד שנצטרך לשאול מה היה הנס (ואי"ה יתבאר ג"כ דברי רש"י ז"ל בדרשותינו להלן), ועוד לפי זה אנחנו לא נדע עדיין מהו שם חנוכה, והנה גם בלשון הברייתא יש להתבונן אומרם לשנה אחרת קבעום וכו', למה לא קבעו לדורות בשנה הראשונה תיכף בראותם הנס יתקנו שיהיו הימים ימים טובים לדורות, וגם יש להתבונן בלשון קבעום.
ולהבין כל זה נקדים מה שפירשנו (להלן מאמר ד' אות צ"ב) בנוסח ההודאה ואחר כך באו בניך וכו' והדליקו נרות בחצרות קדשך, והדברים תמוהין וכי בחצר היתה המנורה עומדת והרי בהיכל היתה, ותבין הדבר על פי דברי הזוה"ק פר' לך (ח"א צ"ד ע"ב) על הפסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך (תהלים סה, ה), עיי"ש ותבין, ישכון חצריך היינו נה"י, בטוב ביתך היינו חג"ת, קדוש היכלך היינו חב"ד, והנה כתב מרן האריז"ל בכוונת נר מצוה הכוונה לג' יחודין הוי"ה אהי"ה (חב"ד) הוי"ה אלהי"ם (חג"ת) הוי"ה אדנ"י (נה"י), הנה הג' יחודין בגימ' נ"ר (פע"ח שער חנוכה פ"ד), וכתב עוד מרן האריז"ל בשבת ויו"ט יש עליה לשכינה בחג"ת וחב"ד, מה שאין כן בנר חנוכה נשארת במקומה בנה"י (אשר שם יחוד הוי"ה אדנ"י) ומאירין לה ממקום העליון מחג"ת וחב"ד אשר שם תרין יחודין הנ"ל (הוי"ה אהי"ה הוי"ה אלהי"ם והוא הנר מצוה כנ"ל), ועפי"ז תבין ההלכה הרווחת מה שתקנו נר חנוכה אין מטלטלין ממקום למקום, וגם כן תבין הא דקיי"ל להלכה (שבת כב:) הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, ואי"ה יתבאר במקומות שונים, ולפי"ז שפיר תקנו בדקדוק בנוסח ההודאה, והדליקו נרות בחצרות קדשך, בחצרות דייקא – בנה"י (המכונים 'חצרות' כמו"ש לעיל בשם הזהר), אשר לשם מאירין לה ממקום הקודש במצות נר חנוכה*).
אחרי הדברים האלה, דהנה בזמן הנס הנה מתתיהו כהן גדול ובניו תקנו ההוד (כאשר יתבאר), ולזכר ההוא הנה הדליקו אז הנרות בכונה ההוא (היינו הדלקה בנה"י רק המשכת הארה מחב"ד וחג"ת), אבל כיון שכבר ניתקן ההוד, לא ידעו אם בשנים האחרות הבאות שוב על ידי הארה הזאת תהיה למלכות שמים העלאה ממקומה לקדש העליון חג"ת חב"ד כמו בשבתות וימים טובים, או תהיה במקומה ויתמשך הארה למטה למקום קביעותה, וכיון שראו ברוח קדשם גם לשנה האחרת שאין לה עליה ממקומה רק הארה נמשכת אליה, אזי קבעוה, ולפי זה שאל השואל מאי חנוכה, מהו השם חנוכה, ומפרש, דתנו רבנן בכ"ה בכסלו וכו' ולשנה האחרת קבעום וכו', שהקביעות תהיה בנר בימים הללו ויתמשך הארת הג' יחודים למקום חנייתה בלא העלאה וטלטול ממקום למקום, והנה הג' יחודים הנ"ל אשר גימ' שלהן נ"ר כנ"ל הנה יש בהם כ"ה אתוון.
טעם א':
לקריאת שם חנוכה: על כן קראו לימים האלה חנוכה, חנ"ו כ"ה, שכל הכ"ה אתוון אשר מרומזין ביחוד נ"ר יש להם חנייה במקומה, והשם הטוב יכפר.
טעם ב':
עיין מ"ש במאמר ב' אור תורה סימן ה' ועיי"ש לפי הדברים מהו שאלת הגמרא מאי חנוכה, ומפרשינן בגמרא דת"ר בכ"ה בכסלו וכו' לשנה האחרת קבעום וכו', משום דבשנה הראשונה לא ידעו אם בכל שנה תתחיל הארה מן יום כ"ה, וסברו שתתחיל ההארה מן יום כ"ו, עד שבשנה האחרת ידעו שההארה מתחלת מן יום כ"ה וקראו שם המועד חנוכה חנ"ו כ"ה, עיי"ש ותבין, ואין מן הצורך לכפול הדברים.
טעם ג':
עיין עוד מה שכתבתי במאמר אור תורה סימן ח' ותבין שם חנוכה, שהארת אור הניסיי הזה הוא מהארת אור הגנוז שנגנז בתורה אור. והנה האור הגנוז, אדם יכול להביט בו מסוף העולם ועד סופו. והנה משנפסקה הנבואה, בכדי שלא יאמרו ישראל חס ושלום אבדה תקותינו, הנה פעל ועשה הש"י להאיר להם במעט קט מן האור הגנוז בתורה, והאור ההוא מתגלה לנו להאיר בכל שנה ושנה, והיא לנו במקום נבואה כמו שכתבנו לעיל במאמר הנזכר. והנה המעט מן האור הזה שמתגלה לנו הוא חינוך לגאולה האחרונה, שיתגלה לנו אור הגנוז בשלימות כמו שהיה במעשה בראשית, וכמו שנאמר בנבואה: "לא יהיה לך עוד השמש וכו' והיה לך י"י לאור עולם" (ישעיה ס יט). והאור הזה הניסיי אשר הוקבע לדורות הוא כמו שמחנכין את הקטן בקטנותו מעט מעט בכדי שיעמוד על עמדו בגדלותו, על כן קראו לימים האלה חנוכה, ולהנר מצוה הזה נר חנוכה, לשון חינוך והרגל להאור העתיד בגאולה העתידה במהרה בימינו. ובזה יצדק לך גם כן ענין השאלה בגמרא מאי חנוכה, רצה לומר: מהו השם הזה חנוכה, והשיב: דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו', לשנה אחרת קבעום וכו', רצה לומר דבשנה הראשונה סברו שהאור הזה היה רק נס לשעה, על שהיוונים הנקראים חשך (בר"ר ב, ד) רצו להשכיח (חש"ך שכ"ח) חכמת התורה ולהגביר חכמות יונית החיצוניות, היא כסילות ("כסיל בחשך הולך" (קהלת ב יד)). על כן בעת הישועה האיר לנו הש"י אור הניסיי מן אור התורה באמצעות המנורה והשמן, וכמש"ל כמה פעמים, אבל לא ידעו בבירור אשר האור ההוא שוב יתגלה בכל שנה ושנה. אבל לשנה אחרת, כשראו חכמי הדור ברוח הקדש אשר האור ההוא שוב נתגלה בגבהי מרומים ויש הארה גם למטה מן האור הגנוז, הנה הבינו שנקבע הדבר לדורות במקום נבואה, והוא חינוך לגאולה העתידה במהרה בימינו שיתגלה אור שבעת הימים, על כן קראו לימים האלה חנוכה, הבן. ועיין עוד מה שכתבתי לעיל מאמר הנזכר סימן ח' וסימן י"ח:
כף החיים:
(א) סעיף א: בכ"ה בכסליו מתחילין שמונה ימי חנוכה וכו׳ — מאי חנוכה? דתניא (שבת כ״א ע״ב): בכ"ה בכסליו יומי חנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא למגזר בהון תענית. שכשנכנסו עכו״ם בהיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא כדי להדליק יום א׳, ונעשה בו נס והדליקו בו ח׳ ימים. לשנה אחרת קבעום ח׳ יו״ט בהלל ובהודאה. פירוש, לומר בהן הלל ולהודות, לומר בו על הנסים בהודאה. טור. ואיכא למידק, כי חתים בחותמו של כהן גדול מאי הוי? נהי דאפילו נגעו בו מבחוץ לא נטמא, דכלי חרס אינו מיטמא מגבו אלא מתוכו, מכל מקום ליחוש שמא הסיטוהו ונטמא. כבר תירצו שם בתוס׳, שאם כבר גזרו על העכו״ם להיות כזבים, צריך לומר שהיה מונח בחותם בקרקע, שלא הסיטו הכלי. והר"ן תירץ, שאם הסיטוהו היו שוברים אותו לראות אם יש בו זהב או מרגליות, כיון שראוהו נחתם בחותם של כהן גדול, אלא ודאי לא מצאוהו כלל ולא ראוהו. ב״י. ועיין ב״ח שכתב עוד תירוצים אחרים. והטעם לפך שהיה חתום בחותם כהן גדול, עיין מחזיק ברכה בקונטרס אחרון אות ב׳ שכתב בשם ספר כף ונקי שכך היה מנהגם, להניח השמן בצלוחיות קטנות, בכל צלוחית שיעור הדלקת לילה א׳, וכולם חתומות בחותם כהן גדול, יעו״ש:
והטעם שהוצרכו להדליק ח׳ ימים מאותו פך, מפני שכל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר לתקן שמן טהור, עד שיטהרו שבעה ימים מיום טומאתם, ויום א׳ לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן טהור. והר"ן כחב שהיה להם שמן טהור רחוק ד׳ ימים, והוצרכו ח׳ ימים בין הליכה וחזרה. ואיכא למידק, למה קבעו ח׳ ימים? דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחד, נמצא שלא נעשה הנס אלא בז׳ הלילות. ויש לומר שחילקו שמן שבפך לח׳ חלקים, ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד, והיה דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות נעשה נס. ועוד יש לומר, שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחילה, וניכר הנס אף בליל הא׳. אי נמי שבליל א׳ נתנו כל השמן בנרות, ודלקו כל הלילה, ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה ולילה. ב"י. ומיהו על טעם אחרון יש להשיב, דמברייתא שהבאנו לעיל משמע שהנס נעשה בפך ולא בנרות. אלא יש לומר, מכיון שנתנו שמן בנרות בליל א׳ ונשאר בפך, הרי הוא מחברך בשעת נתינה, ואם כן נמצא דגם בליל א׳ נעשה הנס, וכן בליל אחרון, שלא היה הפך מלא והספיק, הרי שנעשה הנס גם ביום אחרון. אך יש להשיב, כיון שנכנסו להיכל יש לחוש שנגעו במנורה וטמאוה, כמו שחששנו לשמנים שהיו שם; ואם כן מה מועיל לשמן טהור? כשנתנוהו במנורה נטמא. ומיהו עיין במסכת עבודה זרה דף מ״ג ע״א, ששם כתוב שעשו מנירה של עץ, יעו"ש, ואם כן משמע שעשו חדשה. ומה שנגעו בשמן והדליקו המנורה, לפי שלא היו כולם טמאי מתים, אלא רק השמן לא היה להם טהור מאיזה סיבה, וכמו שכתב מהרש״א בחידושי אגדות על הגמרא שם:
(ב) שם: מתחילין שמונת ימי חנוכה — ולכך נקראו אלו הימים חנוכה, כלומר, חנו בכ"ה בכסליו. וחנוכ"ה נוטריקון: ח׳ נרות והלכה כבית הלל, שאמרו: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. ה"ר דוד אבודרהם, שולחן גבוה אות ג'. ועוד יש לומר, משום דבאותם הימים היה חנוכת המזבח, כמו שכתב לקמן בהגה, ולכן קראום "ימי חנוכה". ועוד יש לומר, לפי שבטלה העבודה מחמת האויב וחזרה, קראום ימי חנוכה:
בן איש חי:
נמצא שלימות התורה והמצות הוא רק בשלשה אלו, לכן התורה נקראת אור והמצוה נר דכתיב: (משלי ו, כג): "כי נר מצוה ותורה אור", והיינו כי הנר כולל שלשה דברים ביחד: הוא עצמו, והפתילה, והשמן שבתוך הנר. ואם יחסר אחד מהם לא יעשה הנר פעולתו, וכן נמי האור יש בו שלשה גוונים כנגד שלשה הנזכרים, ולכן בחנוכה נעשה להם הנס באור המנורה, שהיא משולשת: בכלי, ושמן, ופתילה. וגם האור שלה משולש בשלש גוונים. לרמוז שזכו לנס זה על אשר היתה עבודת הקודש אצלם שלימה במחשבה ודיבור ומעשה, ולכן גם יוסף הצדיק עליו השלום מפני שעבד את השם יתברך עבודה תמה בשלשה הנזכרים, נעשה לו נס בדיבת אשת פוטיפר מחמת האש שרמוז בו שלשה הנזכרים, דידוע ממה שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל שהיא הביאה חלבון ביצה והניחה על המטה לחזק הדיבה, וכמו שכתב יונתן בפסוק: (בראשית לט, יד): "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו", ראו דייקא. ואח"כ נבדק זה ע"י האור ונתבררו שקרים שלה ולא נהרג, וזה שנאמר (תהלים צז, יא): "אור זרוע לצדיק". "זרוע" – עוזר. "לצדיק" – הוא יוסף שנקרא צדיק בסתם. ולכן נקראת חנו כ"ה – היא תיבת אור, שהיא תיבה של חמש ועשרים שבתורה, כי מן (בראשית א, א): "בראשית" עד (בראשית א, ג): "יהי אור". תמצא תיבת אור היא תיבה של כ"ה, ולכן הנס התחיל בכ"ה לחודש, לז"א: (בראשית א, ג): "יהי אור – ויהי אור", "יהי" – עולה כ"ה. יהי בו נס של אור. ולכן בזכות שלימות העבודה בשלשה הנזכרים ניצולו מן שלשה גזירות שגזרו היונים: לבטל שבת, וחדש, ומילה. וגם זכות התורה שהיא חמש ספרים, הגן לבטל שלשה גזירות דראשי תיבות שלהם: "חמש" שהוא ראשי תיבות חדש מילה שבת. גם הנס היה בשמן, שתרגומו מש"ח ראשי תיבות הנזכרים. ולכן הנס נעשה בסוף החדש ונמשך שמונה ימים, כדי שיזדמן באלו הימין שבת וגם ר"ח, ולכן בלילה הראשונה נתקן שלשה ברכות:
ליקוטי הלכות:
וזה בחינת חנכה, שהוא הארה ראשונה מכל השנה (כמו שמובא בספרים , והוא מרמזת על התחלת חנוך האדם בעבודה, וזהו לשון חנכה, שאדם מתחנך בעבודת השם יתברך, ואי אפשר להתחיל בעבודת השם יתברך כי אם כשיש שלו מתחלה מלחמה לשבר כח המדמה כנ"ל, וזהו בחינת מלחמת עובדי כוכבים שהיה קדם חנכה, שהיא מלכות עובדי כוכבים הרשעה שרצו להשכיח תורת ה' ולהעבירם על חקי רצונו, שזה בחינת כח המדמה, כח הבהמיות, שמתפשט על האדם ורוצה למנעו ולהעבירו מתורת ה', חס ושלום, כמו שכתוב (דניאל ח) והצפיר השעיר וכו'. ואחר כך כשזוכה להתגבר על מלכות הרשעה הנ"ל ולשבר כח המדמה כנ"ל, אז מתחילין להדליק נר חנכה, דהינו שזוכין לעלות אל השכל שהוא בחינת נר הדולק, כמובא במאמר פתח רבי שמעון (בסימן ס). ובכל יום מוסיף והולך, כי אסור לעמד על מדרגה אחת, רק צריך להוסיף קדשה בנפשו בכל יום ויום, ושיהיה שכלו מוסיף והולך בכל יום ויום, וזה שמוסיפין בכל פעם על הנר הראשון והנר הראשון קים בכל הימים, כי כשמדליק בליל שני שני נרות הם כנגד לילה ראשונה ושניה, וכן בליל שלישי וכו', נמצא שהנר הראשון של לילה הראשונה הולכת עם כל הנרות של כל הלילות, זה בחינת מה שכתב רבנו (בסימן סב) שכל התחלות קשות, מחמת שהוא יוצא מהפך אל הפך, ואחר כך כל מה שהולך ומתקדש יותר, כל העבודות של כל הימים מקבלים כח מההתחלה, וכח ההתחלה הולכת עם כל הימים, בחינת תענית, בחינת שם הויה באחורים, שאות הראשונה הולכת עם כל האותיות, כמו שכותבין יו"ד יו"ד ק"י וכו', וזה בחינת נרות חנכה, שבתחלה מדליקין נר אחד, ואחר כך א"ב, ואחר כך אב"ג, נמצא שנר ראשון הולכת עם כל הימים, כי כל הימים מקבלין כח מן התחלת חנוך העבודה שהתחיל לעלות אל השכל שהוא נר ראשון של חנכה, ואחר כך כל מה ששכלו מוסיף והולך בכל יום כל הימים מקבלים כח מההתחלה, כי כל ההתחלות קשות כנ"ל. וזה שאומרים הלל בחנכה, זה בחינת שבח השם יתברך, כדי לגלות גדלת הבורא יתברך שמו, כדי להכניע כח המדמה שמתפשט בכל פעם שרוצין לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל:
וזהו בחינת הנס של חנכה, כי מלכות יון הרשעה טמאו כל השמנים ומצאו צלוחית של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק רק יום אחד, ונעשה נס ודלק שמונה ימים וכו', כי מלכות הרשעה כשמתגברים על-ידי אריכת הרוח שלהם, שהוא בחינת רוח סערה וכו', כמבאר שם, אזי הם מטמאים כל השמנים שבגוף, כי עקר קיום השמנים שבגוף על-ידי אריכת הנשימה, ועל-כן כשהנשימה הוא מן הקדשה, אזי כל השמנים שבגוף קדש, ולהפך כשמתגבר, חס ושלום, הרוח והנשימה דקלפה, אזי הם מטמאים, חס ושלום, כל השמנים שבגוף שקיומם על-ידי הנשימה כנ"ל, כי באריכת הנשימה שלהם הם בולעים ממש את מי שאינו צדיק גמור, בבחינת צדיק ממנו בולע (כמו שמבאר שם), ועל -כן הם מטמאין, חס ושלום, כל השמנים שבגוף, שהם השמנים של השכל, על-ידי שמתגבר, חס ושלום, על-ידי הרוח והנשימה שלהם, ואחר כך כשגברו עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום, מצאו צלוחית של שמן וכו', הינו שמצאו אחר כך עקר הכח שמשם התגברו על מלכות הרשעה, הינו כי עקר הכח שעל ידו מתגברין על מלכות הרשעה הוא כח הצדיק, דהינו אריכת הנשימה דקדשה שמקבלין מן הצדיק, שעל ידו השמנים של השכל קדש כנ"ל, וכהן גדול זה בחינת הרב דקדשה, כי הוא גדול מאחיו, בחינת רב, וכמו שכתוב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן יז), אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו', נמצא שכהן הוא בחינת רב, והוא בחינת רב חסד, כי כהן הוא איש חסד, וזהו שמצאו שמן שהיה חתום בחותמו של כהן הגדול, דהינו שמן קדש של השכל הנמשך על-ידי אריכות הנשימה של הצדיק, שהוא בחינת כהן גדול שהיה חתום בחותמו, דהינו שהיה חתום בקדשה בלי מגע זר, כי הצדיק הוא כלו טוב ואין להרע שום אחיזה בו, ואין יכלת למלכות הרשעה לטמא, חס ושלום, שמן של הצדיק גמור על-ידי אריכת הרוח שלהם, כי צדיק גמור אינו בולע, ועל-ידי זה הכח של הצדיק, דהינו אריכת הנשימה של הצדיק, שהוא בחינת שמן קדש, כנ"ל, על-ידי זה מתגברים כנגד מלכות הרשעה כנ"ל, כי על-ידי זה יכולין לכנס לתוך המדה רעה של הרשע להכניעה ולשברה, ועל-ידי זה מכניעין אותו כנ"ל. וזהו, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה נס ודלק שמונה ימים, כי טוב הצדיק הוא בחינת כלו טוב, וכלו טוב זה בחינת יום אחד, כמו שכתוב (בראשית א), "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ופרש רש"י שהיה הקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, ואפלו מלאכים לא נבראו עדין וכו', וכשהקדוש ברוך הוא יחיד בעולמו, הינו קדם הבריאה, זה בחינת כלו טוב, כי שם הוא כלו טוב בודאי, אך עקר התכלית הוא כשאחרי ההויה, כשיש הויה בעולם, ואז יש אחיזה להרע, כשמבררין ומוציאין הטוב מן הרע ונתהפך רע לטוב, ואז נתגלה מלכותו בכל העולמות אפלו בעולמות התחתונים, בחינת ומלכותו בכל משלה, זהו עקר התכלית והשלמות, שבשביל זה היתה כונת הבריאה כידוע, ואז אחר ההויה כשמעלין הטוב מן הרע, אזי נעשה שם שלם, כביכול, בחינת ה' אחד ושמו אחד, שהוא בחינת שמונה ימים, בחינת שמונה אותיות של השני שמות יאקדונהי, וזהו תכלית האחדות כשנתגלה יחודו ואחדותו יתברך בכל העולמות התחתונים, אפלו בעמק הרע, שכלם יעידון ויגידון כי ה' אחד ושמו אחד, כי נתהפך הרע לטוב על-ידי הצדיקים שבכל דור, זה בחינת "ונעשה נס ודלק שמונה ימים", לשון ארים נסי, הינו על-ידי שמרימין מדרגות התחתונות אל הקדשה, על-ידי שמבררין הטוב מן הרע, שזהו מעקר הנס של חנכה לירד לתוך הרע של הרשע להכניעו ולשברו, ואז מוציאין משם כל הניצוצות, הקדשה וכל הטוב שהיה שם, ואזי נעשה בחינת שמונה ימים, בחינת ה' אחד ושמו אחד, כנ"ל, כי עולה הטוב מן הארבעה יסודות ומתחבר בשרשו, שהוא בחינת ארבע אותיות הויה, ואז נתיחד שמו יתברך, בחינת ה' אחד ושמו אחד, שהוא בחינת שמונה אותיות, בחינת שמונה ימים כנ"ל:
וזהו שמדליקין נר חנכה עד שתכלה רגל מן השוק, הינו להעלות כל המדרגות התחתונות שהם רגלי הקדשה המלבשין ומשתלשלין במקומות החיצונים, שהם בחינת שוק, בחינת רשות הרבים, והדלקת נר חנכה הוא להעלות הקדשה מן הסטרא אחרא כנ"ל, כי זה עקר כונת נר חנכה להמשיך אור הקדשה למטה, לבחינת ששת ימי החל, להכניע הרע ולברר הטוב. ברוך השם לעולם, אמן ואמן:
אבל השם יתברך הפליא חסדו עמנו ושלח לנו אז את מתתיהו כהן גדול, וחבריו הכהנים שהיו גבורי כח, וגבורתם היה מן הקדשה, על-ידי שזכו להתגבר על יצרם, שעל-ידי זה זכו לגבורתם הגדולה, כי היו צדיקים גדולים מאד, ועל-ידי שהיו גבורי כח, בחינת גברי כח עשי דברו הנאמר במאמר הנ"ל, על-ידי זה זכו להכניע ולהשפיל ולבטל מלכות יון הרשעה, כי הרע נפל נגדם והיו יכולין לגלות הטוב, דהינו התורה, אף בזמן שישראל בטלים מן התורה והמצוות, על-ידי התגברות מלכות הרשעה, כי הצדיקים גברי כח יכולים לבנות התורה מכל דבר כנ"ל, כי הוא מפשיט את הימי טוב מן הלבושים והצמצומים של הימי רע על-ידי שכפה את הימי רע על-ידי כפית היצר וכו', ואזי נתוסף בהטוב אור רב מלעלא, כי מתחלה לא היה מאיר כל כך וכו' כנ"ל. וזה בחינת נר חנכה שאנו זוכין עכשיו להמשיך ולגלות אור התורה גם למטה מעשרה טפחים, ששם יש אחיזת החיצונים, כידוע. ועכשיו, על-ידי הכח של הצדיקים גברי כח עשי דברו, שהם מתתיהו ובניו, על-ידי זה נכנע ונופל הרע, הינו הימי רע, הינו אחיזת החיצונים, ונתגלה הטוב, הינו הימי טוב גם למטה, עד שאנו יכולין לבנות את התורה ולגלות אור בכל מקום, ועל-כן מצות נר חנכה הוא בחוץ, ברשות הרבים, מדינא, כי רשות הרבים הוא מקום אחיזת הסטרא אחרא, שהוא בחינת רשות הרבים כידוע, אבל עכשיו גם שם נתגלה אור התורה, כי הרע, הינו הימי רע, נופל על-ידי כח הצדיקים גברי כח כנ"ל, ונתגלה הטוב, דהינו התורה, בכל מקום, ואזי נתוסף בו אור רב מלעלא. וזה בחינת אור הנרות של חנכה, כי המדליק צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, כי כשמגלין אור התורה למטה ובונין ועושין את התורה שהיתה מלבשת ומסתרת במדור הקלפות, אזי נתוסף בה אור רב מלעלא כנ"ל. וזה בחינת נר חנכה מוסיף והולך, כי מעלין בקדש, כי בכל פעם שמתגלה התורה יותר, נתוסף אור יותר מלעלא, בבחינת לשמע בקול דברו, כנ"ל, ועל-כן היה עקר הנס על-ידי הכהן גדול, כי הרב, שהוא הצדיק, נקרא בשם כהן, כמו שכתוב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות וכו' (כמובא זה במאמר הנ"ל), כי כהן הוא בחינת חסד, בחינת אהבה, שהוא בחינת התורה שהרב מגלה, שהוא בחינת אהבה, כי בכל התורה כלה מלבש אהבתו יתברך (כמבאר במאמר הנ"ל), אבל העקר התגלות התורה והכנעת הימי רע הוא על-ידי הצדיק והרב האמת שבדור, שזכה לבחינת אהבה שבדעת, כמבאר במאמר הנ"ל, כי הכל אחד, כי על-ידי שהצדיק הוא גבור כח שכפה את יצרו, ועל-ידי זה היה לבו ברשותו וקשר לבו לדעתו, ועל-ידי זה זכה ששבלו המדות שבלב אור האהבה שבדעת, ועל-ידי זה זכה לאהבה שבדעת
וזה בחינת הנס של חנכה, שהיה דולק מעט שמן שלא היה בו להדליק רק יום אחד והיה דולק שמונה ימים, כי השם יתברך הראה בזה כי השכינה שורה בישראל, וישראל הדבקים בה אינם נאכלים, רק אדרבה, מקבלים חיות ממנה, שזה בחינת מאורי אור, בחינת שם הקדוש שנתגלה אז בנס של חנכה כנ"ל, וזה גלה השם יתברך בחוש, בנס של השמן שדלק מעט שמן כמה ימים, כי זה השמן היה ראוי שישרף בלילה אחד, ובנס היה דולק כל כך להורות שאין שליטה למאורי אש, כי ישראל דבקים במאורי אור, כי מאורי אש הוא בחינת דאכלי כלא ושצי כלא כנ"ל, ועל-כן צריכין הרבה שמן כפי הזמן שצריכין להדליק, כי האש שורפת השמן, אבל עכשיו, על-ידי הנס של חנכה שנתגדל שם הקדוש יתברך ונתגברו מאורי אור ונכנעו מאורי אש, עשה השם יתברך נס והראה בחוש גם בגשמיות שאין שליטה למאורי אש רק למאורי אור, כי מעט שמן היה דולק ומאיר זמן רב ולא נשרף תכף ביום אחד כמו שהיה ראוי, כי נכנעו מאורי אש כנ"ל, וזה בחינת ואתם הדבקים וכו' חיים וכו', שאף-על-פי שישראל דבקים באש אוכלה, הם חיים, כי אצלם הוא בחינת מאורי אור, כי גם זה השמן דבוק באש ולא נשרף, כנ"ל, וזה בחינת הנס שהיה תמיד במנורה של בית המקדש בנר המערבי שהיה דולק הרבה בנס, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי נר המערבי הוא עדות שהשכינה שורה בישראל, הינו כנ"ל, כי ישראל דבקים בשכינה והם חיים כי אין האש אוכלת אותם, אדרבה, מקבלים חיות, וזה נראה בחוש בנס של נר המערבי שלא נשרף השמן על-ידי האש כראוי, כי היה דולק יותר מן השעור, וזה עדות על דבקות ישראל בהשכינה, בבחינת ואתם הדבקים וכו' כנ"ל. ועל-כן נקרא עדות, כי בודאי צריכין עדות על זה, כי אמות עולם לא היו מאמינים זאת שהשכינה שורה בישראל, כי איך אפשר לדבק בה' והלא אש אוכלה הוא, אבל באמת ישראל דבקים בה, ואדרבה הם מקבלים חיות ממנה, וזה היו רואים בחוש על -ידי הנס של נר המערבי, וזהו שנקרא עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל כי הם יכולים לדבק בה, בבחינת ואתם הדבקים וכו', שזהו בחינת הנס הזה של נר המערבי כנ"ל, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, איך אפשר לדבק בו והלא אש אוכלה הוא? אלא הדבק בתלמידי חכמים וכו' כי התלמידי חכמים הוא בחינת הפאר של ישראל, שהוא בחינת מאורי אור, ועל-ידי זה יכולים לדבק בו כנ"ל (עין במאמר הנ"ל):
ועל-כן נקרא חנכה, על שם חנכת המזבח שנתחנך אז בימי בית שני , וכן קורין בחנכה פרשת הנשיאים מה שהקריבו בעת הקמת המשכן, כי הקמת המשכן ובית המקדש זה בחינת מאורי אור, כי שם מאירין מאורי אור (כמו שמבאר שם), וזהו בחינת נר של חנכה כנ"ל, ועל-כן הם שיכים זה לזה כנ"ל:
וזה בחינת פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, שעל-ידי זה נעשה הנס של חנכה, כי היונים טמאו כל השמנים, בחינת שמן משחת קדש, הינו קדשת הדעת, ועל-ידי שטמאו כל המחין, לא היה אפשר לדבר שום דבור של קדשה, כי הדבור כפי הדעת, כמו שכתוב מפיו דעת ותבונה, והיה הנס על-ידי השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, זה בחינת חותם אמת, כי אמת הוא בחינת חותם, בחינת חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, כי הכהן גדול היה נכנס לפני ולפנים לכפר שם על עוונות בני ישראל לטהרם ולהוציאם מכל העוונות על-ידי הקטרת שהניח על האבן שתיה, כי האבן שתיה ששם היה עומד הארון עם לוחות האבן, זה בחינת נקדת האמת, כי האבן שתיה ממנו השתת העולם, ועקר יסוד העולם הוא אמת, כי על אמת עומד העולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פרק א) כי השם יתברך מקים העולם, וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, ועל-כן נקדת האבן שתיה שהוא יסוד העולם הוא בחינת נקדת האמת, שזה עקר יסוד וקיום העולם שממנו השתת העולם, ועל-כן שם היה עומד הארון שהיו מנחים בו הלוחות, דהינו התורה היא עקר האמת בחינת תורת אמת, ועל-כן נקרא אבן שתיה, בחינת לוחות האבן, הינו בחינת אבן טוב הנ"ל, שהוא עקר האמת המאיר בעצמו, בחינת אבן טוב כנ"ל, כי הלוחות היו של אבן טוב, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה של סנפירינין היה וכו', ועל-כן שם במקום האבן שתיה שם עקר עלית התפלה, כי זה שער השמים, כי עקר עלית התפלה על-ידי האמת, ועל-כן שם היה הכהן גדול יכול לטהר את ישראל מעוונות להוציאם מהחשך על-ידי שנכנס לפני ולפנים והתקרב עצמו לעצם נקדת האמת, ועל-ידי זה היה יכל להמשיך האור המאיר לצאת מהחשך של העוונות שהוא אור האמת כנ"ל, ועל-ידי זה נתכפרין כל העוונות, כי מעלין כל הקדשה וכל הניצוצות הקדושים מן הסטרא אחרא על-ידי הפתחים שנתגלין על-ידי אור האמת כנ"ל, שאזי כל ניצוצות הקדושים רואין את הפתחים ויוצאין מהחשך לאור, ואז נתבטל הסטרא אחרא ונתכפרין כל העוונות:
וזה בחינת חנכה שהוא בחינת חנ"ה כ"ו, (כמבאר בכונות). כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת עצם האמת, כביכול, בחינת אנכי כנ"ל, בחינת וה' אלקים אמת. ועל-ידי זה נשלם התפלה שהיא בחינת אשה יראת ה', בחינת חנ"ה כנ"ל. וזה בחינת שמואל הנביא שבא ממנה שמדתו אמת, בחינת וגם נצח ישראל לא ישקר, כי שמואל תקן בחינת הנצח, כמובא. וזה בחינת חנכה, כמובא. וזה בחינת ונתת לאמתך זרע אנשים, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שמשח לשני אנשים שאול ודוד, כי על-ידי שתקן בחינת הנצח, שהוא בחינת אמת כנ"ל, בחינת וגם נצח ישראל לא ישקר כנ"ל. על-ידי זה זכה למשח מלכים שנמשחין בשמן משחת קדש, שהוא בחינת אור האמת כנ"ל, כי המלך הוא בבחינת תפלה, שהוא בחינת מלכות. ועל-כן עקר מלכות על-ידי שנמשח בשמן, שהוא בחינת אור האמת, שעל-ידי זה עקר תקון התפלה, שהיא בחינת מלכות כנ"ל:
וזה בחינת חנכה חנ"ו-כ"ה, בחינת כ"ה אתון דמיחדין ישראל בכל יום , הינו בחינת אמונה, כי על-ידי נר חנכה, שהוא בחינת אור האמת זוכין לאמונה תפלה כנ"ל, כי עקר האמונה הוא על-ידי אמת, כמבאר במקום אחר (בסימן ז), צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה, עין שם:
בן יהוידע על שבת כ״א ב:ד
לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה. מקשים, למה לא קבעום משנה הראשונה? ונראה לי בס"ד בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יום טוב, אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס חזרה ונתגלית בשנה זו והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה ולכך גם הם עֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים למטה. ולפי זה מ"ש 'קְבָעוּם' לא קאי על בית דין שלמטה אלא קאי על השמים ממעל, שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם (אסתר ט, כח) וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים, ודרשו רבותינו ז"ל נִזְכָּרִים למעלה וְנַעֲשִׂים למטה, וכן כאן קְבָעוּם למעלה בגילוי ההארה וַעֲשָׂאוּם למטה ימים טובים בהלל והודאה. ובזה יש להבין נמי כונת השואל מַאי חֲנֻכָּה? דהוה ליה למימר 'חנוך' על שם החנוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה, ומשני דְּתָנוּ רַבָּנָן וכו' לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם למעלה וַעֲשָׂאוּם למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה כי זה כלל ידוע כל ה"א שבסוף תיבה מורה על הרבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה, גם חנוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת כי ההארה שלה נולדת כל שנה.
שערי אורה – רבי יוסף ג'יקטליה:
וחמשים עלו בני ישראל (שמות יג, יח) ובה נגאלו. בעצרת: תספרו חמשים יום (ויקרא כג, טז), והיא גרמה למתן תורה. בסוכות: שמונה ימים עם חג העצרת, וכבר הודענוך שהם שמונה ספירות שמתחילות להימנות מספירת הבינה ושבע תחתיה, 'תן חלק לשבעה וגם לשמנה' (קהלת יא, ב). והנה רמוז:
הוא חמישים הוא שמונה, והמבין יתבונן. אבל שמונת ימי חנוכה שתיקנו, השמן בא מן הרצון לספירת הבינ"ה, והבינ"ה סוד המנורה ונרותיה; אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח, ב). המנורה והנרות לפקוח עינים עוורות, פקח עיניך וראה כי שמונת ימי חנוכה הם סוד העניין והנס הגדול. והיודעים עיקרי הדברים יודעים כי הנס הנעשה בשמן – על ידי ספירת הבינה הוא, כי משם תולדת השמן מן הרצון, ולפיכך המנורה והנרות והשמן, סוד כל הספירות. והמגלה סוד זה מנורת זכריה: שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב (זכריה ד, יב), שאינם צריכים להביא שמן ממקום אחר אלא שני הצנתרות מריקים בשנים זיתים עליה. המבין זה יבין סוד י"ה, וסוד 'כל הנשמה תהלל י"ה', וסוד הלל גמור בשמונה ימי חנוכה. הרי רמזנו לך רמזים גדולים וחזקים ועמוקים במה שתוכל להתבונן בסוד ההלל ובסוד כל מקום שנאמר בו תהילה. ולא לחינם אמרו: כל האומר תהילה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא דברים גדולים רמזו הנה, כי סוד תהילה הוא סוד העולם הבא, כמו שפירשנו בשער זה. ואל תקשה ותאמר: והלא אמרנו כל האומר ההלל גמור בכל יום הרי זה מחרף ומגדף? הלל גמור לחוד, תהילה לחוד; הלל גמור אינו נאמר אלא על טעם ידוע, תהילה הוא סוד ערך תיקון הספירה ותכסיסיה ומעלותיה אבל אינו גוף ההלל. ולפיכך אמרו 'כל האומר תהילה לדוד' וגו'; כלומר, כל האומר המזמור הזה בכל יום, שהוא מתחיל בלשון תהילה שהוא סוד ספירת הבינ"ה ויש בו כמה תכסימים ומעלות משתי הספירות המכוונות זו לזו שהן בינ"ה ומלכו"ת, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואם תזכה ליכנס בחדרי המעלות שבמזמור הזה, תראה ותשמח:
מגיד מישרים:
שנת ש"ך אור ליום השבת כ"ו לאדר ב', ה' עמך כו' הגם כי נטשתני עזבתני וכו' והא מגלינא לך רזא טמירא במאי דאמור רבנן דהמצות בטילות לתחיית המתים וכו' היינו ברזא דשית אלפין שנין הוי עלמא וחד חרוב, דהיינו למימר דבזמן תחיית המתים דהוא בתר ימות המשיח יהא חרב עלמא מתאוות וכיסופין דהאי עלמא והא בההוא זימנא יתבטל יצה"ר מעלמא ונמצאו מצות לא תעשה בטילות וכן המצות עשה דוגמת מאי דאמר מרע"ה למלאכי השרת, מאי כתיב לא תרצח זלא תנאף כלום שפיכת דמים יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם, וכן המועדות לא יצטרכו אז לעשות ככל הנעשה היום דהא איסור חמץ ואכילת מצה היא לאכפאה סיטרא מסאבא, וכן בשאר המועדים, ובההוא זימנא לא איצטריך לאכפאה לה, דהא בטל הוא, ולא יעבדון במועדייא אלא דיימרון בהו הלל וזמרין ושירין ותחטבחן לקב"ה ותו לא מידי, והיינו דאמור רבנן חנוכה ופורים אינם בטילים לעולם כלומר דהא חנוכה ופורים לית בהו אלא סיפור נסים דקב"ה בלחוד, וכן מאי דיעבדון במועדייא הוי דוגמת חנוכה ופורים דהיינו סיפור נסים דקב"ה משו"ה לא יבטלו, ואתה שלום:
רמח"ל:
דרך ה':
עניין חנוכה ופורים הוא להאיר האור המאיר בימים ההם, כפי התיקונים שנתקנו בם. חנוכה, בתגבורת הכוהנים על הרשעים בני יון, שהיו מתכוונים להסיר ישראל מעבודת ה', ונתחזקו הכוהנים, ועל ידם שבו לתורה ולעבודה. ובפרט עניין המנורה לפי תיקוניה, שהיו הקטרוגים נגד ענינה, והחזירום הכוהנים על בורים.
קיצור הכוונות:
שושן סודות:
אל אדון על כל המעשים:
רמוז כאן כ"ע(כתר עליון דאצילות) שהוא אחד על כל החכמה שהיא רוח אלהים חיים והחכמה תחלת כל המעשים רמז כאן כ"ע(כתר עליון) ברוך הוא ומבורך מעצמו והוא רמז לכ"ע(כתר עליון) ואין צריך לומר על הכתר כי היא הברכה ואין ראוי לקבל ברכה מאחרים כי האחרים מתברכים ממנו. ולשון ברוך הוא ומבורך רצונו לומר שהוא מבורך מעצמו וברכה מלשון בריכה מעין השפע:
[האר"י בשער הכוונות ביארת את העניין יותר בפירוט , על ההבדל בין נר שבת וחנוכה , והסדר ביניהם ביום שבת]
חסד לאברהם:
דע כי בנרות צריך תנאים, הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה, דע שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי ואנוהו, הא' כלי זהב, ב' כלי כסף, ג' נחושת קלל דומה לזהב, ד' נחושת אדום, ה' של ברזל, ו' בדיל, ז' עופרת, ח' כלי אבנים, ט' כלי זכוכית, י' כלי עצים, י"א כלי חרס מצופה באבר, י"ב כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה חדש, י"ג קליפות רימון, י"ד קליפות אגוז הנדיי, ט"ו קליפות האלון, ואלו הקליפות צריך לעשותם כלי כמו לעשותם כף מאזנים או למוד בהם פלפלין וכיוצא, אבל קליפות בצלים וביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה. וכל הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים לנר חנוכה:
ודע ששיעור השמן שנמצא טהור חתום בחותמו של כהן ומונח כל השמן, היה בו שע"ח דרה"ם, והיו נותנים בכל לילה בכל נר ונר משקל ז' דרהמ"ש חסר רביע שזה שיעור מספיק לשעה וחצי שהוא שמינית הלילה, ונעשה בו נס שהיו מדליק והולך כל הלילה. ושיעור זמן הדלקת נר חנוכה אמרו רבותינו ז"ל שהוא חצי שעה, ולזה יספיק לכל נר משקל ב' דרה"מש ורביע, והענין שחצי לוג שהוא ג' ביצים, וכל ביצה י"ח דרה"ם ויעלו נ"ד דרה"ם לכל נר ונר, וזה השיעור היה דולק כל נר כל הלילה, וכשתצרף ז' פעמים נ"ד לז' נרות יעלו שיעור שע"ח, וחלקו אותו השמן לח' לילות והיו נותנים בכל לילה לכל נר משקל ז' דרהמ"ש חסר רביע כנזכר, וזמש"ל מסכ"י:
מהר"ל מפראג:
ולפי הדברים אשר ביארנו למעלה, כי כוונת היונים לבטל התורה והקדושה של ישראל, כי המצוה לנו היא המעלה שכלית האלקית, ובודאי ביטול התורה הוא בטול ישראל וכל העולם היה בטל, ולפיכך נעשה להם הנס במצות הדלקה, שהיא מצוה אחת ממצוות התורה, שבאו היונים לבטל מצוותיה… והקדושה מישראל. ועיקר הקדושה הוא בית המקדש, ולפיכך קבעו הדלקת הנרות זכר לנס שנעשה להם במצות ההדלקה.
ועוד יש לומר שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל שהיו מנצחים את היונים, רק שלא היה נראה שהיה כאן נצחון הזה על ידי נס שעשה זה השי"ת, ולא היה זה מכחם וגבורתם, ולפיכך נעשה נס על ידי נרות המנורה, שידעו הכל שהיה בנס מן השי"ת… ודוקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטמאו ההיכל, וכמו שאמרו בכל מקום (עבודה זרה נ"ב) "אבני מזבח ששיקצו אנשי יון"… ונתן כח ביד בני חשמונאי, שהם כהנים עובדי השם בהיכלו, ואלו ינצחום דוקא, ולא אחרים. וכאשר לא היה להם שמן נעשה להם נס שיוכלו לטהר ולחנך את הבית, ולכך נקרא חנוכה… כי הניצוח היה בעבור שטמאו את ההיכל, והשי"ת רצה בעבודת ישראל, ולכך נעשה הנס בנרות, כי היונים היו מטמאים את ההיכל, שכך כח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות, וסימן לדבר, היכל עולה מספרו ס"ה, ויון ס"ו, ולכך כשגברו על ההיכל טימאו כל השמנים שבהיכל. ודוקא שמנים, כי השמן הוא מיוחד לקדושה, וראיה שבשמן מקדשין ומושחין את הכל… ולא נשאר רק פך אחד קטן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, כי כהן גדול יש לו קדושה על קדושה שנכנס לפני ולפנים, ומצד זה אין ליונים כח על ההיכל… ונעשה נס להדליק בו ח' ימים, כי אלו ח' ימים שנעשה נס באור, זה בא ממעלת קדש הקדשים שהוא אחר ז' והוא השמיני, כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר ז', כי בז' ימים נברא העולם הזה הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה… וחזרה הקדושה מן מדרגה שהיא שמינית, ולכך נעשה הנס בח' ימים.
וראוי היה זה שיהיה בכ"ה כסליו, שאז האור יוצא, כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם… ויש גבול שהחושך גובר על האור לגמרי, וזה בתקופת טבת, ומכאן ואילך האור מתחיל להתגבר, והנה התחלת האור שיוצא מן החשכה הוא בכ"ה כסליו… והתחלת האור ראוי לבית המקדש, כמו שאמרו במדרש רבה (בראשית פרשה ג' ד') ממקום בית המקדש נבראת האורה… כאשר ידוע מענין בית המקדש שהוא נבדל ומסולק מן הגשמי, ולכך אמרו שהאור שאינו גשמי רק מסולק מן הגשמי נברא ממקום בית המקדש, והדברים ידועים למשכילים.
אמר יהודה בן לאדוני אבי בצלאל זלה"ה, המצוה שקבעו חכמים על הנס כדי לתת הודאה ראוי שתהיה נעשית בשלימות הגמורה… האחד מה שרוב העולם נוהגין לעשות נרות של שעוה להדליק בו, חוץ מן אותן המדקדקים להדליק בשמן זית… לפי הנראה הוא פסול לנר חנוכה לגמרי, דלא נקרא נר כלל… כאשר כורכין השעוה על הפתילה… רק אבוקה… כדאמרינן במדרש, אמר רבא למה הצדיקים דומים לפני השכינה, כנר בפני האבוקה. פירוש זה כי הצדיקים יש להם נשמה זכה… אבל הגוף עצמו הוא כלי לבד, ומפני שאין הנשמה שולטת בכל הגוף, רק יש בו כח אחד והוא מקבל הנשמה, לכך הנשמה דומה לנר, אבל מה שמקבל העולם כבוד השכינה אין העולם מקבל רק דבר מה מכבודו, והוא דומה לאבוקה, שהאור שולט בכל השמן, ואין השמן מקבל כל האור. וזהו ההפרש שיש בין אבוקה לנר, שהנר אינו שולט בכולו שהרי הכלי עצמו נקרא גם כן נר, ובו אינו שולט האור הדולק… (נר מצוה ד"ה תנו רבנן, וראה שם עוד)
…ונראה לומר כי לכך הזמן עד שתכלה רגל מן השוק, כי עיקר המצוה הוא להדליק כאשר עדיין מתעסקים בעסקיהם, וזה קודם לכליא רגל דתרמודאי, שעדיין הולכים בני אדם לקנות… מפני שהאור גורם שצריך שידליק את הנר… ועוד יש לפרש שהדלקת הנר בשביל שעשה השי"ת להם נסים בנרות, והיום הוא מיוחד להנהגת העולם בטבע, והתחלת הלילה שאחר היום מורה על הנסים, וזה מבואר בכמה מקומות שהלילה מיוחד ביותר לנסים… (שם)
כשנכנסו יונים להיכל – ואם תאמר וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה ולא היה זה רק לעשות מצות הדלקה, היו קובעין חנוכה, וכל נס שחייב להודות ולהלל הוא בשביל הצלתו, ולא בשביל שנעשה לו נס לעשות המצוה. ויש לומר שעיקר מה שקבעו ימי חנוכה בשביל מה שנצחו את היונים, רק שלא היה נראה שהיה נצחון על ידי נס השי"ת שעשה זה ולא מכחם וגבורתם, ולפיכך נעשה הנס על ידי נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס, המלחמה גם כן. ודוקא נס זה נעשה, כי עיקר רשעת היונים שטמאו את ההיכל… והשי"ת ראה רשעתם שטמאו היכל שלו, ונתן כח בדי חשמונאי ובניו שהם כהנים עובדי השם בהיכלו, ואלו נצחום דוקא ולא אחרים… ולכך נקרא חנוכה, שהיו מחנכין את בית המקדש אחר שטמאוהו בני יון, ולפיכך הנס הזה שנעשה בשמן הוא הנצחון שהיו מנצחין היונים, כי הנצוח היה בשביל שטמאו את ההיכל, והשי"ת רצה בעבודה לשם… ולכך כאשר היו מחנכין בית המקדש וחזרה הקדושה לבית אשר טמאו אותו אנשי יון, וחזרה הקדושה מכח קדש הקדשים, אשר לא שלטו שם היונים כשנכנסו להיכל, ומאחר שמשם חזרה הקדושה, הדליקו ח' ימים, כי קדש הקדשים הוא במדריגה השמינית אחר מספר שבעה, כמו שאמרנו. ודוקא נעשה הנס בנרות, כי מן קדש הקדשים האור, כי שם התורה שנקראת אור, ושם הארון שנקרא על שם האור, כי האור, למי שיבין החכמה ידע, כי האור הוא נבדל ואין בו דבר גשמי…
ויש לך לדעת כי ראוי היה זה שיהיה בכ"ה בכסליו, שאז יצא האור לעולם. וידוע כי ג' חדשים שהם תשרי מרחשון כסליו אור של חמה מתמעט והולך תמיד, ומן תקופת טבת ואילך הולך ומוסיף האור… אמנם האור העליון הוא אור ה' הקדים קודם תשרי, שהרי בכ"ה באלול נברא העולם, וביום ראשון אמר הקב"ה יהי אור ויהי אור, והוא אור העליון, ולפיכך התחדשות האור העליון לבא למקדש היה בכ"ה בכסליו, שזה היום מיוחד לו בפרט, והוא אור המקדש, ומזה תבין גם כן כי ראוי שיהיה הדלקת נרות חנוכה בהתחלת האור דהוא תחלת הלילה, כי חנוכה בעצמו הוא התחלת האור, ויש לך להבין דברים אלו… (חידושי אגדות שבת כא ב)
עין איה – הראי"ה קוק:
"מאי חנוכה". ההכנס בענין מחודש מתמיד יאמר בלה"ק חינוך, "חנוך לנער"י, וראוי להאמר חינוך הבית במקרא , וכן בסתם חנוך ולא חנוכה. אמנם ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה יפעל החינוך ומה יהי' משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה. פעולת ביהמ"ק אמנם הלא הוא אורו של עולם, והפעולה הגדולה שעתיד הוא לעשות בעולם, גם בעתיד היותר רחוק, כבר הוא גמור וערוך מראש מדברים שנבראו קודם שנברא העולם', "מרום מראשון מקום מקדשנו" . ע"כ ברגע הראשון ליסודו כבר הוכנו והונחו בו כל הדברים הגדולים שעתיד הוא להתמלא מהם בזמן היותר מאוחר, אלא שאין בכח זמן הראשון להוציא הדבר אל הפועל, ע"כ יבאו הזמנים הבאים וימלאו את אשר הי' בציור וכח ההתחלה הראשונה. א"כ ההתחלה הראשונה אינה משפיעה על הזמנים הבאים, שהרי כבר הכל צפוי ערוך ומתוקן, כי אי אפשר שיהי' באופן אחר, כי יסודו של עולם לא ימוט, ומעשה ד' יהי' לעולם, אלא שהזמנים הבאים משפיעים על הזמן הראשון, כלומר ממלאים את הניתן בכח בההתחלה הראשונה, ולא הי' אז אפשר לצאת אל הפועל. ע"כ קרויה היא חנוכה, כלומר מושפעת מכח כל העתיד הנשגב תמיד, כי כל מה שיהי' בדור אחרון מגילוי אור ד' וכבודו ע"י אור ד' שבבית נכון ונשא אשר ינהרו אליו כל הגויים', הוא כבר ערוך בזמן ההתחלה, שמתוך כך נקבעה בו קדושה עליונה, "ד' יראה אשר יאמר היום בהר ד' יראה" , "זאת מנוחתי עדי עד" . א"כ העתידות הנשגבות כולן משפיעות למלא את ההתחלה, ולא כחינוך פשוט שאינו יודע דרך יבחר, שאין ההתחלה בעלת מציאות, ולא יתכן לאמר עליה כ"א מה שמשפעת על העתיד, ע"כ יאמר חינוך לשון זכר משפיע. אמנם במקדש אשר לעולם זאת על ישראל, מקום אורו של עולם, בההתחלה יש כבר הכל אלא שהזמנים הבאים ישלימוה ויפתחוה,תקרא חנוכה,לשון מקבלת ומושפעת, ומתוך שהיא קיימת בכל צביונה ובכל כח קדושתה של העתיד הרחוק, השלם בתכלית גם בעצם ימי הירידה וההעלמה, ע"כ לא יוכלו זרים ורעי גויים לכבות אורה לגמרי, כי שם אדיר לנו ד' אלהינו , "עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחל" .
"דת"ר בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון". הסכום הרגיל להיקף שלם הוא שבוע של שבעה ימים. אמנם התכלית של כל נשגב וקדושת שם ד' וחפצו הטוב בעולם, יגלה רק לזמן העתיד, שאליו פונות כל הקדושות. אמנם גם בזמן ההוה כח העתיד נגלה איך הוא הולך ובא, וזה יגלה ע"י גלגוליהם של ישראל הנפלאים, שלולא תכלית העתיד הנשגב אין פותר לחידת עולמים זאת. ע"כ השבת היא מורכבת עם היקף הזמן ההוה המתמיד, ורומז ליום שכולו שבת מנוחה וקדושה, להורות שבעצם הזמן ההוה רושם הזמן העתיד הוא כבר מוכן ומוחש. היונים אמנם בקשו לסמות אורו של עולם, החשיכו עיניהם של ישראל ומלאו את העולם פחזות והוללות, על יסוד העיקר של לקיחת ציור הזמן ההוה בלא שום תעודה בעתיד, עד שגרמו להשפיע על הכתות הרעות שיצאו מקרבנו לאמר אין עולם אלא אחד, ושעבורם תקנו במקדש לאמר "מן העולם עד העולם". כלומר, בשעה שהזמנים מתוקנים ועיני השכל בהירות, די באמירה אחת, "מן העולם", והעתיד כבר נשקף, אבל באשר האפילו אור האמת, ראוי להעמיד מפורש את התעודה של העתיד, אע"פ שהעינים הטרוטות אינן מכירות אותו מן ההוה, מ"מ דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר אנו יודעים את תעודת העתיד ע"פ הנבואה, נחלתן של ישראל, והיא לנו מבוררת גם בעת החושך שלא יראה לעיני בשר באופן מוחש כח העתיד מתוך ההוה. כשם שדי באמירה אחת "מן העולם" לכלול כמו כן את העתיד בזמן הבהיר והמאיר, כן די בחנוכה של שבעה ימים, שכולל ההיקף הזמני ההוה שבתוכו כבר נכלל השבת, הרומז ומכין ליום שכולו שבת. אבל לעת הירידה שגרמו היונים ההוללים, שטשטשו את בהירת ההוה מלהציץ מתוכו את העתיד הנהדר, שאז יגלה אור ד' וכבודו בעולם, "והאלילים כליל יחלף" , הי' דרוש לחזק את הצפיה העיקרית הישראלית, שלא תתקמץ גם היא בהוה כאותה של היונית חלילה, לעשות החנוכה שמנה ימים, כלומר יום אחד העודף על ההיקף הנהוג בהוה, להורות בפועל שכל מגמותינו יגלו ויצאו לפעלן רק בעתיד, שיצא הזמן בכללו מידי שפלותו, והעולם ירפא מעורונו ורעותיו הכלליות והפרטיות, שהוא מגמתן של ישראל ותעודת אורו של מקדש. ע"כ יומי דחנוכה תמניא אינון, כאומר מפורש "מן העולם עד העולם".
"דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון". ההשלמה הבאה בברכת ד' צריכה שתחול בין על הצרכים הרוחניים בין על הצרכים החומריים שהם נצרכים ומש(ת)משים לאמצעים נכונים לצרכים הרוחניים. ע"כ במקום תשועה כללית לעם כולו, צריך שיונח רושם על ההשלמה היוצאה מההצלחה הכללית לשתי החלוקות. ההספד הוא צער נפשי פונה לעומת הפסדים רוחניים, התענית הוא צער גופני מורה על חסרונות חומריים. בהרמתן של ישראל יתאימו שתי ההצלחות להיות משמשות לתכלית אחת של יחידו של עולם ב"ה, ההשלמות הרוחניות כולן עם כל הודן וההשלמות החומריות עם כל שבען. "השם גבולך שלום"י – רוחני, "חלב חיטים ישביעך" – חומרי, דלא למספד בהון – מצד הרוחניות, ודלא להתענות בהון – מצד החומריות. להורות בא, שעמים רבים באה להם מפלתם דוקא מנצחונם, כאשר התמכרו לההצלחתם החומרית ויאבדו יתרונם האנושי. ע"כ תמיד צריכה עין ישראל להיות צופיה להעמיד המשקל של ההצלחה הרוחנית במקום ההצלחה החומרית, לבל יהיו אנשי רוח, אנשי קודש, צריכים להיות הולכים במר רוח והספד על הקדושה והמדות הטובות, יראת ד' ואהבתו, המתמוטטת חלילה לרגלי השביעה החומרית, כ"א דלא למספד, תהי' מצורפת עם דלא להתענאה.
"שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". יחש ישראל אל אוה"ע, חכמתם מנהגיהם ונימוסיהם, כבר פרשו חז"ל ההפרש שבין הקובלנא של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם"לאותה של "וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" , כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. אמנם העשיה כמתוקנים שבהם גם היא צריכה שמירה יתירה שלא ימשכו אחריהם לעשות ג"כ כנימוסים המקולקלים. והיסוד הנאמן להנהגה בזה הוא, שישראל צריך שישמור את רוחו ולבבו מכל משמר, אם לפעמים יראה דבר טוב, הנהגה ישרה ותיקון ישובו של עולם בעמים ויקחם להביאם לגבולו, יראה שלא רוח העמים בכללו יכנס לתוכן חייו הפנימיים, כי בהכנס רוח העמים לתוך חייהם של ישראל אז אין מעצור ואין מעמד. אז כבר נהדף רוח ישראל ממקומו ועל כסאו ישב זר, כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם, יפיפיתו של יפת באהלי שם . אבל כאשר רוח יון פרץ להכנס בתוך עומק קדושתן של ישראל, לעשות צביון חדש על הרוח הישראלי, ותשוקות חדשות בפנימיות החיים הישראלים ע"פ המדה היונית, כיון שנכנסו להיכל, טמאו כל השמנים שנהיכל, לא פסלו רק את עצמן של אותן הדיעות והתכונות שנפגמו ע"י המגע עם התרבות היונית ההוללת, כ"א הדבר פעל על כל המערכה של הדיעות והמדות המעשים והתורות, לתן בהם טעם לפגם, להורידם מקדושתם ולמנע פעולתם הטובה והקדושה על עם ד'. ולמען יהי' לנו עמוד זה יסוד להורותנו את הדרך בגלותנו ופיזורנו בין העמים באיזה אופן נתיחש אליהם לחכמתם ומנהגיהם, להשמר שלא יכנסו אותם הדברים הנקלטים מאויר ארץ העמים בפנים חיינו המקודש בקדושת שם ד' יתברך הנקרא עלינו, לבלי נתפתה לאמר, כי אם הזרם הזר יגע רק בחלק קטן מהדיעות והתכונות שע"פ התורה, כי רק חלק זה הנראה לעינינו שמתחלל אנו קובעים, ואף שגם מצד חלק אחד מחמדת חיינו ואור תורתנו שמתחלל ע"י מגע זר, די הוא להבדל ולהתרחק ולשמור מכל משמר את אורח החיים האמיתיים. אבל חלושי הדיעות יתנחמו כי יחיו בנותר, ועוד המון רב של תורות אמת וחקי חיים לפניהם, שהם יחיו בהם למרות החסרון הנמצא במקום הנפגש ברוח הזר שחדר כבר אל עומק החיים הפנימיים שלהם. למדנו שכיון שרק נכנסו יונים להיכל, כיון שרוח הזר חדר עד לפנים, עד לחיי התורה והקדושה לפגוע בהם, לשנותם כמעט על פי צביונם הם, כבר טמאו כל השמנים שכהיכל. שוב לא יניחו זוית אחת, וכארסה של חכינא יתפשט זרם הזר והמשחית בכל גופה של האומה, לקלקל טעמה אמונתה ותומתה, וכל שמן משחת קודש משמנה של תורה, הכח המקדש והמאיר מחשכנו בכל המצבים, הנה יטמאוהו, עד שאם ישארו מעשים פרטיים מן התורה ביד אלה הנפתים אחר רוח זר, יהיו כמצות אנשים מלומדה , וע"פ רוב הדברים הטפלים ישאירו, ולא יהי' בכח השמן הנטמא להאיר אור קודש.
"וכשגברו בית חשמנאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כה"ג, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נם והדליקו ממנו שבעת ימים". טומאת השמנים, השחתת המדות והדיעות, שבאה למחנה ישראל מסבת התגברות היונים ושלטונם, היא הצרה היותר איומה הנוגעת עד נפש האומה. זאת היא אמנם ממפלאות תמים דעים, שאם הדיעות המסתעפות מן עומק יסוד התורה, אחדות השם יתברך ואמונתו, נפגמו מתגרת עול יונית, הנה כשם שהכהן הכללי שבעם ד' הוכן להורות חוקי ד' ומשפטיו, להראות בפועל תוכן של חיים קדושים וטהורים למען היות למופת לעם כולו, כן יש בכל אדם מישראל צד כהונה, מפני שבכללם המה ממלכת כהנים וגוי קדוש. התשוקה הפנימית, לקדושת החיים ולדעת התורה וללכת בדרכיה, היא גנוזה בעומק הלב הישראלי. וכבר ביארנו בע"ה בתעודת מעשר שני הנאכל לבעלים, שהוא בא לעורר את יסוד הכהונה העצמית הנמזגת בנפש כל אדם מישראל. והנה הכהונה בכללה מתפשטת על דרכי החיים ועל כל מרחב הדעה הטהורה, גם היא היתה כבר מוכנת להתחלל מכחה של יון. אבל עוד יותר עמוק בלב שוכן אור הנשמה הישראלית, ששם גנוז הקשר הפנימי של האיש הישראלי, המופיע בכל עז בכלל האומה, עם האמונה העקרית בשם ד' אלהי ישראל, והרצון החזק והנערץ שלא להפרד מבית חייהם, מהאמונה בכללה. זהו העולם הפנימי הישראלי, שדוגמתו בתוך הכלל הוא הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים לשרת בקודש ביום הקדוש המובדל מכל עסקי החיים הגשמיים. אותו הפך הקטן שמונח בחותמו של כה"ג, לא יוכלו היונים לטמאות, לעקור מכלל ישראל קישורם הפנימי העמוק עם ד' אלהי ישראל, זה לא יוכלו כל בעלי כח וזלע, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" . אמנם כאשר הפך נשאר בקטנותו, כאשר האמונה רק בלב תהיה גנוזה ועל החיים בפועל לא תראה את כחה, במה זה תוכל עמוד, כיון שהחיים בפועל כבר לקחו להם דרך אחרת שלא ע"פ היסוד של האמונה הפנימית, הלא תוכל חלילה שארית הפליטה להכבות מערימת הדשן של החיים המוזרים המוצברים עליה ומונעים את אורה מלהתפשט, "באפס עצים תכבה אש" . אבל זהו הכח הנפלא שיש ברשף האור הגנוז, שאע"פ שימצא לפניו דרכי חיים הפוכים מתוכנו, דיעות המתפשטות העומדות מנגד לו, מבלי דעת של אותן בעלי הדיעות שהם בזה הולכים בדרך הפוכה מאשר טמון בפנימיות היותר עמוקה שבנפשם. והנה תגלה יד ד' ע"י עלילותיו עם עם זו בחר לו, והניצוץ הקטן יתלהב ויעקור משורש את כל ארחות החיים הזרים, ואת כל הדיעות ההפכיות אשר נערמו עליו חמרים חמרים, ויתפשט על כל ארחות החיים להשיב לבן של ישראל לאביהן שבשמים, עד שיספיקו כחות החיים המעשיים שהם כבר הולכים לדרך התורה והמצוה, להחיות את ישראל ולהאיר אורם, עד עבור כל הזמן ההוה ועד בא התקופה החדשה של אור חדש על ציון, עד בא שנת גאולה ויום רצון לד'. "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" . ע"כ בעת ההיא, בעת המהומה והמבוסה, אשר סדרי החיים היונים נתפשטו בארץ ישראל למכביר, ונשאר רק זיק האמונה הפנימית השוכנת עמוק בלב הישראלי, הי' האות בדוגמתו, פך שמן קטן המונח כחותמו של כה"ג, שאותו לא יטמאו זרים. אבל היוכל להתמיד אורו בהיות סדרי החיים ההולכים במרוצת זמן ההוה, בלתי נמשכים אחריו לחזקו ולפשטו, לעשותו ידוע ומובן ומוחש בלב. פך השמן קטן הוא ואין בו כ"א להדליק יום אחד, שעה אחת, שעת התרוממות [שבה] ירום האדם משפלות החיים, ע"י אור הפנימי של קשר האמונה בשם ד' אלהי עולם, ומהר ישוב לרדת באין לו קשר חיים קיימים בכל מעשיו בדרכה של תורה. אמנם נעשה בו נם, אע"פ שלא היו כלל החיים אז מוכנים שיתפשט בהם אור קודש של האמונה העיקרית, אבל מכח יד ד' ואמונתו שלא יעזוב את עמו בעבור שמו הגדול, הנה יספיק זה הפך הקטן להדליק ממנו שמנה ימים, הרומזים על הארכת הזמן עד עבור כל תקופת ההוה ובא תקופת העתיד הנאדרה בקודש, שהארץ תמלא "דעה את ד' כמים לים מכסים" .
"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים". זאת ההתפשטות הרוחנית שנמשכה מתוך ההתפשטות המדינית של יון, שהטילה ארס בדיעותיהם של הרבה נכשלים מישראל, היה מקום לדון אותה כמאורע של תקופה רחוקה ומקרית. אמנם באמת אותה הפעולה הרעה חדרה ללבבות רבים, ובחן החיצוני שלה משכה לבבות רבים, עד שהמצב הרוחני של ישראל הי' עלול ג"כ בתמידות להיות נפגע מכח היונות, שהתפשט על דיעות רבות שהן שרשים גדולים בתורה, ומסתעפות למעשים רבים בדרכי הדת והחיים. אלא שאותו פך השמן החתום, שבמאורע הנס, שהוא רומז ג"כ על השורש היותר פנימי שבאמונה, החזק ואמוץ בעומק נפשותיהן של ישראל, שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבהי, והוא עתיד לשלח אורו על כל הכחות המתפשטים להחיותם, להחיות את המעשים בפועל ואת הדיעות התוריות המתיחסות להם, ע"כ בעבור שנה, ראו שהשמירה הזאת שמיד ד' היא על ישראל, מכח האוצר הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות, כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, ע"כ קבעום. אף גם זאת השקיפו, כי לא רק את הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל במה לשמח על מציאותו, כ"א כך היא מדתו של מקום ב"ה בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר יותר את כח הטוב והאמת. ע"כ הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להכנע כולה מפני הדר גאון ד' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כחותיה להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ד' אלהי ישראל בעולם, יפיפותו של יפת תיקבע באהלי שם , להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה ויראת ד' טהורה, השתולה על הרי ישראל. ע"כ ראויים הם הימים הללו לקבעם ימים טובים. כהלל והודאה. יש כאן שני חלקים שהם מתיחסים אל אלו הימים הטובים. הצד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע"י פגישת זה המכשול העצום, החוזק הגדול של אמתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שכל הדיעות הרעות יוצאות לאור והן מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן וידמו שהן בולעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם, גם אותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא , שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן, זאת היא טובה עליונה שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית, ע"ז ראו לקבע הלל. והודאה היא על ההצלה הזמנית מהחרבן שהיה צפוי על ישראל מידי רשע של היונים, לולא ד' שהיה לנו. אמנם ראויה היתה המטרה של קביעות אלו הימים-טובים לקובעם ג"כ במשתה ושמחה, אבל כדי שלא יטעה הטועה, כי חמדת החיים ותענוגי בשרים שהצטיינו בהם היונים, זהו הרכוש שהוא ראוי להכנס בגבול ישראל מפגישה זאת, ובל יאמרו הנפתים אחר חומריותם, כי לזה ישמש המשתה והשמחה באלו הימים, ע"כ מפאת [?] ההלל שמורה על ההכרה בחסד ד' וטובו על המחשבות הטובות אשר חושב על עמו ונחלתו, כי אותם הכחות עצמם הרוחניים של יון, שהתנשאו לקעקע ביצתן של ישראל, הם עצמם יהפכו לסניגורים ולאמצעיים המראים יותר בגלוי לכל העמים הודה והדרה של תורת ישראל, וכבוד שם ד' אלהי ישראל, אין נאה לערב עמו משתה גשמי וחומרי. כי הסניגוריא וההיפוך לטובה של פגישה זו, אין מוצאה בארחות החיים ההוללים של היונים, שמהם הרחיקונו חכמינו ז"ל רועי האמת בכל מיני הרחקה, כ"א יש יחש לדברים רוחניים של הרגשות שבלב, שיש בהם כבוד ותועלת. אמנם מצד חלק ההודאה, על טובתן של ישראל ההוית, ראוי הוא לשתף ג"כ שמחה חומרית, לשא כוס ישועות ולקרא בשם ד' על חסדו ואמתו אשר הגדיל לעשות. ובאמת נקבעה השמחה בימי חנוכה בצורה סעיפית, להורות שאינה ראויה להתפשט על כל היסוד של שמחת אלו הימים, להגן מפני הטועים להשריש רוחה של יון החומרי בכרם ישראל, שהם עודם שרשים פורים לענה, שלא הושרשו לגמרי עד עת קץ. אמנם יסוד התכליתי של ימי קודש אלו, להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל ית', איך מהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש הכין רטיה למכה, עד שמלאך רע בע"כ יענה אמן. וכאשר אירע ליעקב עם שרו של עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת התכונה נצמחת ג"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הרוחנית הגדולה ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור, ועל שניהם יחד נקבעו הימים טובים הללו, בהלל גם בהודאה.
השל"ה הקדוש – שני לוחות הברית:
קבעו חנוכה להלל ולהודות בברכת הודאה, ולהדליק נרות שמונה ימים. חנוכה שמונה ימים, וכן 'הוד' ספירה שמינית. וזה לשון שערי אורה בספירת הוד הסוד שנקראה הוד בהיותו מתלבש במדת הגבורה והכח להשפיל האויבים ולנצח מלחמות ולהציל אוהבי ה', והסוד ו'הודי' נהפך עלי למשחית ולא עצרתי 'כח'. ולפי שזה הוא מקום נצוח המלחמות ועשיות הניסים והנפלאות, אצל מקום זה נאמרות ההודאות. וכל מיני הודאות שאמר דוד עליו השלום בספר תהלים אצל שתי מדות הללו סמוכות. וההודאות על הנסים והנפלאות במקום זה קבועות, בסוד יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ובסוד ארבעה צריכים להודות, כגון חולה שנרפא וחבוש שיצא מבית האסורים ופורשי ימים והולכי מדברות, במקום זה גומל לחייבים טובות, כי בשתי מדות הללו יש מקומות שבהם מלאכים ממונים לקרוע גזר דינו של אדם אם נגזרה עליו מיתה או שאר עונשים. וזהו סוד שאמרו חז"ל (ברכות לא, ב) קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, כי שבעים שרים שהם עומדים בבית דין העליון ואחד מכריע, ואותו פסק דין שחותמין שם עדיין יש לו רפואה במקום זה, ולפיכך ארבעה צריכין להודות, כי זה הוא מקום ההודאות. ובכאן הוא סוד גמילות חסדים, ולפיכך אנו אומרים הגומל לחייבים טובות. וסוד כריעה ומודים אצל מקומות הללו קבועים, וסימן כי לך תכרע כל ברך. וסוד מודים דרבנן במקום זה הוא קבוע, כי יהו"ה אלהים צבאות הם סוד מדת תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וסודו ליודעי חן, כי הם המרבים שלום, וכן הוא אומר (זכריה ח, יב) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם, וכבר ידעת כי 'טל' חרמון יורד על הררי ציון שהם נצח והוד. ולפי שהם מקום ההודאות, והם סוד כי לך תכרע כל ברך, אמרו חז"ל (ברכות לד, א) צריך לכרוע במודים, וכל ברכה הבאה לעולם על ידי אלו באה, ולפיכך מי שאינו כורע במודים שדרו נעשית נחש לאחר שבעים שנה (ב"ק טז, א). וסוד שבעים שנה הם שבעים שרים העומדים בשורה העגולה, והנחש מבחוץ עומד כאורב נגד נצח והוד, וכל מי שאינו נזהר עם תלמידי חכמים או עם נצח והוד ראוי להכישו נחש, וזהו שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וראוי להכישו נחש. ולפיכך דע כי כשמתלבש השם הנקרא אדנ"י לבוש הוד, נוצח כל מלחמות ישראל ונפרע לנו מצרינו ומשלם גמול לכל אויבי נפשינו, ולפיכך צריכים אנו להודות למי שנתלבש לבוש הוד ונצח מלחמה, והסוד הוד והדר לבשת, וזהו אל ההודאות אדון הנפלאות, ולפיכך התבונן בכל מקום שתמצא לשון הודאה שהוא כנגד מקום זה, עד כאן לשונו:
גם נרמז מתתיה בהקרבת נשיאים, בקריאת יום ראשון דחנוכה ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם 'בית אבתם' בגימטריא 'מתתיה', ונעשה הנס על ידי מתתיה כהן גדול. ורמז הקב"ה לאהרן שהוא כהן גדול ראשון זה הנס בענין בהעלותך את הנרות כמו שכתב הרמב"ן, וכן מתחלה מקום אהרן היה ב'הוד', ואחר כך עלה למעלה ביותר. וכן תניא במסכת דרך ארץ (זוטא א') שבעה אבות כורתי ברית, ואלו הן, אברהם יצחק יעקב משה ואהרן פינחס דוד, והם שבע ספירות הבנין, ולסודם שבע הקפות בהושענא רבא, ויש לספרדיים פיוטים על זה כל הקפה חד מינייהו, הרי אהרן הכהן מבחינת 'הוד'. ואח"כ עלה ל'חסד' כמו שנאמר (דברים לג, ח) תומיך ואוריך לאיש 'חסידיך', וכמו שעלה משה רבינו ע"ה למדת תפארת בסוד הדעת למעלה. והנה מצד חסד שם של ע"ב כמנין 'חסד', וכן יהודה 'מכבי' עשה גבורות גדולות בעזר השם יתברך, גם 'מכבי' עולה ע"ב, וראשי תיבות *מי *כמוכה *באלים *יהו"ה, גם 'מכבי' אותיות 'בכים' ראשי תיבות *ברוך *כבוד *יהו"ה מ מקומו, (ונראה לי כי רומז למה שאמרו רז"ל (סנהדרין קי, א) החולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה. והנה חטא החשמונאים הם שלקחו המלכות לעצמם, כי כבר נגזר המלכות לשבט יהודה כמו שהאריך הרמב"ן בפרשת ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה, ועל זה הרמז של 'מכבי' 'בכים' ברוך כבוד ה' ממקומו, כי ברוך ה' לעולם אמן ואמן, וענין החשמונאים לא פגמו בכבוד השכינה במה שלקחו המלכות, וכבודם היה לשמים, ועניינם לא היה רק כשגגה היוצאת מלפני השליט). ונעשו ניסים גדולים על ידי הכהנים הקדושים הללו, והחזירו עטרת התורה ליושנה וקיום מצותיה, וכתיב (משלי ו, כג) נר מצוה ותורה אור, על כן נתגלה בבית המקדש נס במנורה:
וזה לשון עבודת הקודש פרק כ"ד מחלק היחוד, הכבוד העליון מתייחד משני צדדין, כדמיון המאור הנאחז בפתילה. שהרי יש במאור ההוא גוון לבן וגוון תכלת, והתכלת מצד מעלה נאחז ומתיחד בגוון הלבן, ומלמטה מתיחד ונאחז בפתילה המתקנת אותו להאירה, ולולא הפתילה לא היה מקום אל זה התיקון. כן ישראל הם כדמיון הפתילה אל הכבוד, שהוא נאחז ומתיחד בהם והם מתקנים אותו להאיר, ומצד התיקון ההוא מתיחד הכבוד ונאחז למעלה באור הלבן, והדרך לזה הוא קיום התורה והמצות והעבודה בכל לב ובכל נפש, עד כאן לשונו:
עוד כתב בפרק הנ"ל וזה לשונו, ובספר מראות הצובאות אמר בזה הלשון, בא וראה שאין התעוררות להדליק זה האור של תכלת ולהדבק באור הלבן אלא על ידי ישראל שהם מתדבקים בו למטה. בא וראה, אף על פי שדרכו של זה האור של תכלת שחור להכרית כל מה שנדבק בו למטה, ישראל מתדבקים בו למטה וקיימים בקיומו, לפי שנפשם ממנו ולא ממקום אחר, הדא הוא דכתיב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם ולא אמר אלהינו, כלומר באותו האור תכלת שחור שאוכל ומכלה מה שנדבק בו למטה, ואתם מתדבקים בו וקיימים, שנאמר חיים כלכם היום, עד כאן:
עוד שם, ה"א אחרונה של שמו הקדוש הוא אור תכלת שחור, המתאחד ביה"ו שהוא אור לבן המאיר, והבן זה. בא וראה, פעמים אור זה של תכלת נקראת דל"ת ופעמים ה"א. בזמן שאין ישראל מתדבקים לו למטה (לתחתון) להדליקה וליחדה באור הלבן, אזי היא 'ד', פירוש דלה ומסכנה, ופעמים שמעוררים אותה להתחבר באור הלבן אזי נקראת 'ה'. שנאמר כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב בלא 'ה', מאי טעמא, לפי שלא נתחברה עם הזכר, וכל מקום שלא ימצא חבור זכר ונקבה, 'ה' לא נמצא ועולה משם ונשאר 'ד'. כי כל זמן שמתחברת עם האור הלבן המאיר נקרא 'ה', כי בזה יתיחד הכל, והוא נדבק באור לבן, וישראל דבקים בו למטה ועומדים תחתיו להדליקו, ובזה יתיחד הכל, עד כאן לשונו:
נקרא חנוכה על שם שחנו בכ"ה, כמו שכתב הטור סימן תר"ע בכ"ה בגימטריא ז"ך, וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך. וגם בהעלותך את הנרות וגו' שרומז ג"כ על נרות חנוכה
פלא יועץ – נפלאות:
הזוכר נפלאותיו יתברך בעבור זה נצול מצרה. ואמרו בשוחר טוב (מזמור ע): לא גאל הקדוש ברוך הוא את ישראל ולא עשה עמהם נסים, אלא בשביל שהיו מזכירין נפלאותיו. אמר דוד, אם כן אני מזכיר ותצילני. עד כאן דברי רבותינו ז"ל, הביאו בספר דבש לפי (מערכת נ, אות ה). הנה כי כן מה טוב ומה נעים לקרא ספר תהלים, כי יתן את רוחו אליהן לידע מה שהוא אומר, ודבר בעתו מה טוב, שיגיד הנפלאות וחסדי ה' יזכיר לאשתו ובני ביתו בפסח וחנכה ופורים וכיוצא, וכן בעמדו בחברת בתי כנסיות של אנשים המתענגים להרבות שיחה במקום לדבר דברים בטלים ודברים אסורים וכדומה, האיש הירא מעבר אקרא דכתיב (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. ימשיך הדברים לספר נפלאות ה, אשר עשה עם ישראל על הכלל ועל הפרט לעצמו ולזולתו, וממנו יראו וכן יעשו, וכלם יגידו צדקתו ונפלאותיו יתברך, ונמצא שם שמים מתגדל והיא מצוה ונוטלין עליה שכר:
בנוסף , פשט חנוכה:
בבלי שבת כ"א ב
ושואלים: מאי [מה היא,על איזה נס קבעוה] חנוכה? ומה טעם מדליקים בחנוכה נרות דווקא? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים] במגילת תענית: בכ"ה בכסליו יומי [ימי] החנוכה תמניא אינון [שמונה הם] שלא למספד בהון [לספוד בהם] ושלא להתענות בהון [בהם]. ומה טעם הדבר? — שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו במגעם את כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח סגור בחותמו (בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו) של כהן גדול ולא פתחוהו היוונים. [שהיה מונח בחותמו של כ"ג. אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי: ] ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים באמירת הלל והודאה מיוחדת (לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה), בתפילה ובברכות.
בפסיקתא רבתי פרשה ב' פיסקה דחנוכה:
ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון (את מלכות יוון) שנאמר: "… ועוררתי בניך ציון על בניך יון …" (זכריה ט' יג) נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שיפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות ולמה קורין את ההלל מפני שכתוב אל ה' ויאר לנו (תהלים קי"ח כז).
בספר מכבים א' בסוף פרק ד' מסופר:
… ויקחו (יהודה המכבי ואנשיו) אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון. … ויחדשו את כל כלי הקדש וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטרת ואת שולחן הפנים. וישימו את הקטורת על המזבח ואת המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. ויתנו את לחם הפנים על השולחן ואת פרוכת המסך על הארון ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו בשנת שמונה וארבעים ומאה וישכימו בבקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם … ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.
בסכוליון של מגילת תענית בין השאר:
מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יוון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנוכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה, לפי שנכנסו יוונים בהיכל וטימאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שיפודי ברזל וחיפום בבעץ, (בבדיל) והתחילו להדליק.
בחסידות:
שכשנכנסו יוונים(אחיזת קליפת יון, הכוונה אלה שמורידים את החכמה אל הקליפה , י זה חכמה , וכשנופלת נהיית ו , נופלת עוד נהיית ן , לכן נקראים יוונים, לא רק בגלל המיקום שלהם) [מלכות יון, מלכות הרשעה , מלכות דמידת הדין, אותו עניין]
להיכל( קדושת הדעת) טמאו במגעם(של חכמות חיצוניות) את כל השמנים(חכמה דקדושה של כל היהודים,כי חכמה זה דשנת בשמן ראשי) שבהיכל(גם אלה שהיו דבוקים לשכינה , הורידו את כולם מן התורה), וכשגברה מלכות בית חשמונאי(השכינה הקדושה , על מלכות דמידת הדין למעלה בשורש) ונצחום(היו 5 כהנים כנגד 5 חסדים הממתיקים 5 גבורות) בדקו ולא מצאו אלא פך אחד[מתתיהו, צדיק גמור] של שמן[שנשארה בו תורה] שהיה מונח סגור בחותמו של כהן[חסד] גדול(מתתיהו ,חותם אמת ,צדיק גמור , שלא בלע מן החכמות החיצוניות ונשאר חתום בקדושה שלו) ולא פתחוהו היוונים(לא טימאו את הדעת שלו). ולא היה בו שיעור אלא להדליק יום אחד(כי בפני עצמו הוא טוב , אבל עוד לא ירד לברר מן אותה קליפה, אבל עכשיו יוצא למלחמה עם בניו). נעשה בו נס(הוא ובניו התגברו על קליפת יו"ן, מעטים מול רבים…) והדליקו ממנו שמונה ימים.
(השם השלם , של ייחוד הוי"ה עם אדנו"ת , הוא 8 אותיות שהוא בחינת שמונה ימים)