וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל יְהוָ"ה אֱלֹהִי"ם תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְהוָ"ה אֱלֹהִי"ם אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
עץ חיים/שער לג/פרק ג
הנה ג' זמנים הנזכר, הם אלו: א' מהם הוא ע"י דורמיטא הנזכר לרז"ל, בסוד ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם
[1]. שהוא ג"כ בסוד מ"ש אצלינו בכוונת ק"ש שעל המטה, וחזרת התפלה של שחרית בקול רם, שאז מתגלין גם החסדים שבחג"ת דז"א, ועי"כ נגדלין יעקב ורחל, ועולין עד שם למעלה, נגד חג"ת דז"א. ושם נתבאר טעם הדבר, שהנה סבת כסוי החסדים ההם הוא, בזמן שהאם העליונה(בינה) יורדת ורובצת על האפרוחים למטה (זו"ן), ועי"כ היסוד שלה הוא למטה והם מתכסים בתוכה. אמנם כשאינה רובצת על שניהם, רק על הבת לבדה, להגדילה, בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע. אז אינה רובצת. רק זקופה ועומדת כדרכה, ואז היסוד שלה נתון באמצע בין ב' פרקין קדמאין דנ"ה שבה, אשר הם בחי' חו"ב דז"א, והיסוד בסוד הדעת דז"א. אמנם בב"פ האמצעים דנ"ה שבה, אשר הם בחי' חו"ג דז"א אין באמצעם יסוד של אמא מגיע עד שם. ונמצא כי כל החסדים של ת"ת דז"א
[2] הם מגולים בלי כסוי יסוד אמא.
שער הכוונות/דרושי העמידה/דרוש ב
פירוש תיבת באהבה
באהבה — הנה עתה כבר נשלם פרצוף ז"א ויעקב ורחל, אמנם עדיין רחל עומדת עתה אחור באחור עם ז"א וצריך להחזירה פנים בפנים עם יעקב. והנה הוא צריך אל הנסירה כדי להחזירה פנים בפנים. ואמנם הנסירה הוא על ידי "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם" (כמשי"ת בברכת המפיל חבלי שינה על עיני), אמנם עתה — אף בלא הפלת תרדמה — מספיק. לפי שעתה כבר קבל ז"א עד עתה מוחין שלמים מן אבא ואמא כנ"ל, ולכן אף אם יסתלקו ממנו כדי לתתם אל רחל עדיין נשאר בו רשימו יתירה ואינו צריך להפלת התרדמה. אבל בלילה שאפילו בחינת רשימו לא נשאר בו (כנודע שאחר סיום התפילה מסתלקים המוחין מן ז"א ולא נשאר בו רק הרשימו ואח"כ בלילה מסתלק אף גם הרשימו, כמו שנתבאר אצלינו בדרוש התפילין) — ולכן צריך להפיל התרדמה בלילה כדי לנסור אותם. וביום ראש השנה שצריך אז שינה והתעוררות בסוד השופר כמו שנתבאר שם — הנה גם שם יש בחי' הנסירה, נזכרה בפירוש בברכת אבות, והוא סוד תיקון מה שתיקנו "זכרנו לחיים" בברכת אבות (כמבואר שם). וטעם הדבר הוא לפי שיום ראש השנה הוא רמז אל בריאת העולם בתחילת האצילות, ובתחילת ביאת המוחין בז"א — אשר לא היה אז בו עדיין לא מוחין ולא רשימו דילהון כלל, אבל עתה בברכת אבות של כל ימות השנה אין צורך להזכיר בהם ענין הנסירה, כי כיון שננסרו ביום ראש השנה אין צורך להזכיר הפלת תרדמה בשאר ימות השנה מפני הרשימו שנשאר בו כנזכר, וגם אין צורך להזכיר ענין הנסירה בפירוש כי כבר היא נעשית מאליה שלא על ידינו כיון שביום ראש השנה ננסרה על ידי תפלותינו באומרנו זכרינו לחיים כנזכר.
שער הכוונות דרושי ראש השנה דרוש א
דרוש א':
כולל בענין ר"ה. הנה נודע כי ביום ר"ה הא' נברא אדה"ר ויום ר"ה של בריאה העולם היה ביום ו' כנודע והנה אם אדה"ר היה נמנע מן הזווג ביום ההוא וגם מן החטא והיה ממתין עד ליל שבת היו כל העולמות כתקנם כמבואר ענין זה בדרושינו אצלנו בחטא אדה"ר אבל יען חטא בעצת הנחש הוא ואשתו והנחש בא על חוה והטיל בה זוהמ' קודם שנזדווגו אדם וחוה ומחמת כן יצאו קין והבל אחר הזווג דאדם וחוה מעורבים טו"ר מפני הזוהמא שקדם הנחש להטיל בחוה כנראה מדברי רז"ל ומקצת מאמרי הזוהר אע"פ שיש מאמרי הזוהר אחרים דמשמע שבתחי' היו אדם וחוה עסוקים בתשמיש וראה אותם הנחש ונתאוה להם ואח"כ הטיל הזוהמא בחוה עכ"ז הסברא נוטה כדברי המאמרים הנ"ל. ולפי שחטא ואכל מעץ הדעת טו"ר עבירה גוררת עבירה וגרמה לו להזדווג ביום הו' עם אשתו שעדיין היה חול ולא המתין עד ליל שבת שהוא קדש וז"ס אכילת עץ הדעת טו"ר כי דעת הוא מלשון זווג כמו וידע אדם את חוה אשתו ואיש לא ידעה וכאלה רבים. הנה מה שגרם אדה"ר ע"י חטאו שנדזווג ביום החול הוא כי הנה יום ר"ה הוא דינא קשיא כנודע ואם היה ממתין עד ליל שבת הוא דינא רפיא והיה הזווג ההוא כתיקונו והיו זו"ן מזדווגים באותו יום שבת בבחי' פני' בפנים אבל ע"י שאדה"ר הקדים זווגו ביום החול שאז היה יום ר"ה דינא קשיא ותקיפא לכן גרם אל זו"ן שיתאחר זווגם עד יום ח' עצרת כדי שבהמשך הימים אשר בינתיים יתמתקו הדינין הקשים אשר בו ובנוק' כנז' בפ' פנחס בתחילת' כי ר"ה הוא בחי' שמאלו תחת לראשי עד יוה"כ וביוה"כ האירו ונתמתקו הדינים ההם ע"י אימא עילאה ובחג הסוכות בחי' וימינו תחבקני וביום ח' עצרת אז הוא זווג ממש ואלו הם פשטן של דברים:ורצוני להרחיב הביאור בזה הענין. דע כי בחי' כל החדשים הם במלכות אבל נחלקים לב' בחי' הא' הוא בהיותה מצד עצמה והב' הוא מצד הזכר וכמ"ש בע"ה. ודע כי כל החדשים נק' ראשי חדשים לפי שכולם הם בחי' ראש כמ"ש:ונתחיל בו' חדשי הקיץ כי הם בנוקב' והתחלתם מניסן כי לכן כל חדש וחדש יש בו מספר ימים רבים שהם ל' יום בכל חדש להורות כי הם בחי' ראשים שכל ראש מהם כולל בחינ' ימים רבים והנה ניסן הוא גולגולת הנקבה. אייר וסיון תרין אודנין דילה תמוז ואב תרין עיינין דילה. ולכן נחרב הבית בב' חדשים אלו בסוד עיני עיני יורדה מים כי הם תרין עיינין כחות הדין וכבר נתבאר אצלנו בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי העינים הם נצח והוד ולכן נחרב הבית עיקר חורבנו בחודש אב שהוא עין שמאל שהוא ההוד בסוד כל היום דוה שהוא היפוך אותיות הוד. אלול הוא בחוטם. והנה נשאר בחי' הפה שלה שאין לו רמז בחדשים. והנה גם ו' חדשי החורף הם בדכורא ע"ד הזה. תשרי הוא גולגולת הזכר. חשון וכסליו תרין אודנין. טבת ושבט תרין עיינין. אדר הוא החוטם נשאר הפה של הזכר שאין לו רמז בחדשים. ולסיבה זו נצטוו הסנהדרין לקדש את החדש מצות עשה ויוציאו הדבר מפיהם ויאמרו מקודש מקודש וכמ"ש הכתוב אשר תקראו אתם במועדם אתם כתיב כי לסיבה שבחי' הפה של הזכר והנקבה אין לו רמז בחדשי השנה צריך לרמוז אותו ע"י הסנהדרין המקדשין אותם בפיהם. ובזה תבין טעם נכון למה אין מעברין את השנה אלא בחדש האחרון לו' חדשי החורף ולמה אין מעברים את אלול שהוא בסוף חדשי הקיץ. גם תבין טעם למה טעה חזקיה שעיבר ניסן בניסן ולמה לא הודו לו. אבל הטעם הוא לפי שאדר הוא החדש הזכר וחסר ממנו בחי' הפה ולכן נשלם במה שמעברין החדש ההוא האחרון הסמוך אל בחי' הפה הזכר ובאדר הב' נשלם בחי' הפה שלו אבל ניסן הוא מן השנה האחרת הבאה. ועוד כי ניסן הוא מחדשי הנקבה ואין בו תשלום לבחי' הפה של הזכר. ודע כי פ"א שמעתי ממורי ז"ל דרוש אחר בענין זה ואעפ"י שנראין היפוך ממ"ש למעלה עכ"ז הדברים הולכים אל מקום אחד למי שיסביר' וזה עניינו דע כי חשבון השנים מתחילין מתשרי וחשבון החדשים מניסן כנז' במס' ר"ה. והענין הוא כי ו' חדשי החורף מתשרי ועד אדר הם סוד ו"ק הת"ת מחסד ועד יסוד שבז"א ולכן הם בסוד שנה ולא בסוד חדש ואחר חדש אדר שהוא היסוד של ז"א כנז' אז למטה ממנו מתחי' ענין הנקבה מלכות וששה קצוותיה הם ו' חדשי הקיץ מניסן ועד אלול ונמצא כפ"ז כי חדש אב הוא בהוד של הנקבה ונהפך לדוה ולכן נחרב בו ב"ה:וגם בזה תבין מאחז"ל וז"ל אר"י לא היה צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה כו' והטעם הוא לפי שניסן הוא ראש חדשי הנקבה הנקרא זה השער לה' ולכן היה ראוי להתחיל בו התורה. ונחזור לענין א' ולהבין הדרוש ההוא הראשון צריכים אנו לבאר ענין מחלוקת ב' תנאים ר"א ור' יהושע במס' ר"ה וז"ל תניא ר"א אומר בתשרי נברא כו' רי"א מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא כו' הוי אומר זה ניסן וקשה שנראה כחולקין במציאות ח"ו וח"ו דברי א' מהם אינו אמת וזה תימא גדולה. אבל האמת הוא כי אלו ואלו דברי אלקים חיים אלא שזה מדבר בדרוש א' וזה מדבר בדרוש א'. והענין הוא זה דע כי בעת ירידת המוחין ליכנס בז"א הנה ז"א מתחיל מחצי ת"ת דאי' ולמטה ובתחלה נכנסו אלו המו' תוך חצי הת"ת דאי' התחתון ומן חצי הת"ת התחתון הזה נעשה ממנו כתר דז"א כנודע והניחו שם הרושם שלהם תמיד כנודע כי כל דבר שבקדושה אין מסתלק הרושם שלו ובכל מקום ומקום שהיה שם מניח רשימו ואח"כ ירדו עו' אלו המוחי' ירידה ב' בנה"י דאי' ושם נתהוו לד' מוחין ברישא דז"א בחב"ד שלו ואח"כ מהם נעש' כל ז"א מן מקו' חצי הת"ת דאי' עד הסו'. והנה בסדר כניסת אלו המוחי' בכלי של חצי התחתון דת"ת דאי' להעשות כתר ברישא דז"א בזה הוא תלוי מחלוקת ר"א ור"י. כי ר"א סבר כי תחילה נכנס מוח חכמה הנקרא אוירא דכיא ואח"כ נכנס מוח הבינה הנק' אשיא דכיא ועד"ז ג"כ בתרין עטרין דדעת כי תחי' נכנס עטרא דחסד דכורא ואח"כ נכנס עטרא דגבו' נוק' ונמצא כי התחלת כניסת המוחין הית' בתחלה בחי' הזכר ואח"כ בחי' הנקבה. ור"י סבר היפך מכל זה כי בחי' הנקבה נכנס תחילה. ולהבין זה צריך שנודיעך מהיכן נתפשטו הדינין בזו"ן והענין הוא כי עיקר תחלת בנינם הוא מן הנצח והוד ויסוד של אי' והנה כל בחי' אימא בעצמה היא דינין כי ממנה הדינין מתערין ובה נמצא מקור הדיני' ונוסף ע"ז היו' הנצח והוד שבה שהם עיקרי ושרשי הדינים ולכן מכאן נתפשטו הדינים בזו"ן. והנה לסברת ר"א שאמר שבתשרי נברא העולם והנה תשרי הוא ר"ה והוא ראש ז"א דכורא. ונמצא כי הוא התחיל בתחלה לכנס ונשלם שיעור קומתו ואח"כ נכנס בחי' הנקבה ונשלם שיעור קומתה גם היא אלא שהוא ע"י ז"א שקדם אליה בתחי' וכיון שאין לה שלמות אלא ע"י נמצא כי הוא נותן בה כל הדינין כדי להשלים שיעור קומתה ונוסף ע"ז כי גם אח"כ בעת הנסירה כשננסרת מאחוריו הנה כל הדינים אשר באחוריים דז"א מבחי' אחורי הכתר שלו וע"ס קומתו כולם ניתנים בה ונמצא כי הדינים שבנקבה רבו במאד מאד כי ניתנו לה ע"י הזכר שקדם אליה כי הרי בתשרי נברא העולם שהוא ר"ה שהוא ראש דז"א הנקרא שנה. ולסברת ר"י כי בניסן נברא העולם והנה ניסן הוא ראש החדשים שהוא מלכות ונמצא כי בחי' הנקבה התחילה להכנס בתחלה בחצי הת"ת התחתו' דאי' ואח"כ בנה"י שבה והנה בתחי' נשלם שיעור קומתה שלא ע"י ז"א וא"כ לא קבלה הדינין בה של חלק הזכר רק הדינין הנוגעים לחלקה בלבד. ואז הדינין דנוקב' נייחין ברישא ואין בה כ"כ דינין ואח"כ בעת הנסירה אינה לוקחת כל הדינים שמן כתר ע"ם רק האחוריים אשר כנגד שיעור חצי התחתון דת"ת ונה"י דז"א בלבד:גם בזה תבין מ"ש בפ' תצוה ובספרא דצניעותא וז"ל דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופה והנוק' איפכא והענין הוא כי ו' חדשי הקיץ הם בנקבה והחדשים הראשונים ניסן ואייר נייחין והאחרות שהם תמוז ואב הם תקיפין אבל ו' חדשי החורף הנרמזים בדכורא החדשים הא' שהוא טבת ושבט הם תקיפין והאחרון שהוא חדש אדר הוא נייחין ורצוני עתה להרחיב הביאור בענין המאמר הנז' הנה בפ' תצוה ד' קפ"ז וז"ל כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך שירותיה קשה וסופיה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך כגונא דא יומא דר"ה מ"ב דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא ועל דא אתברי בדינא ולבתר איהו רך כו':ולבאר המאמר הזה צריך שנבאר ענין הנקבה בכל פרטיה ובפרט בענין הנסירה הנה בהתחלת האצילות היה ז"א בבחי' ו"ק לבד והנקבה היתה בחי' עשירית בסוד נקודה קטנה כלולה מי' ולא היה בה פר' שלם והנה זו הנקו' אשר עליה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין כמבואר באורך בברכת המפיל חבלי שינה כו' וע"ש היטב כי שם נתבאר כל זה הדרוש וזאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פב"פ כנז' שם וטעם הדבר נתבאר היטב בדרוש ה' דתפילין למה נוהגים ביום ולא בלילה והוא כי הנקו' הזו היא בחי' הכתר שבה עתה. ודי בזה ולהיות כי הנקב' הית' בתחלת' מקבלת הארתה ע"י ז"א לכן היתה גרועה ממנו ולא היתה יכולה להתקן בבחי' פר' שלם ואז הוצרך המאציל העליון להפיל תרדמה על האדם דא ז"א ואז ז"א לבדו בבחינ' נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה עולה למעל' בסו' מ"ן אל אימא עילאה כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המל' לצורך מ"ן שבה כמבואר לעיל בפ' בידך אפקיד רוחי הנאמר בלילה כשהאדם ישן על מטתו ואע"פ שכל העלאת מ"ן צריך שזו"ן יעלו ב' זה באבא וזה באימ' עכ"ז עתה שכל צורך זווג הזה דאו"א אינו אלא לצורך בנין המל' שהיא נקבה לבדה לכן מספיק בהעלאת מ"ן ע"י ז"א לבדו וע"י העלאת מ"ן אלו מזדווגים או"א ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה ונגדלת וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פר' שלם די"ס ועומדת עמו אב"א מן החזה שבו ולמטה והבנין הזה נעשה ע"י הפלת דורמיטה על ז"א. והנה סבת התדבקותם עתה בבחי' אב"א מה שלא היה כן בתחילה בהיותה בסוד נקודה כנ"ל כי היתה עמו פב"פ בסוף היסוד שבו הטעם הוא כי הנה כל בחינ' אחוריים הם דינים והם שמות אלקים כנודע והקלי' נאחזות באותם האחוריים שהם שם אלקים כנודע בסוד מלך אלקים על גוים כנז' בסבא דמשפטים. והנה אם קודם יצירת אדה"ר היו זו"ן בבחי' פב"פ היו אחוריהם מגולים והיו הקלי' נאחזות בהם מאד ולכן כדי שלא יתאחזו הקלי' באחוריה' הוצרכו להדבק אב"א דיבוק ממש גמור מן החזה דז"א ולמטה כנודע. ואז עי"כ אין הקלי' יכולים ליכנס בינתים כדי להתאחז שם באחוריים שלהם והרי כל אחורי הנקבה מכוסים אבל אחורי הזכר מן החזה ולמעל' היו מגולים ואמנם ההוא קוצא דשערי דז"א נמשך מאחורי רישי' דז"א עד מקום ראש הנקב' אשר בחזה דז"א והיו גם אחוריו העליונים דז"א מתכסים תוך ההוא קוצא דשערי הנמשך וחופף ומכסה עליהם. ואח"כ נברא אדה"ר ועשה מצוה והתפלל תפיל' וע"י מעשיו היה כורת הקלי' בסוד האדם העובד את האדמה ומכלה קוצים מן הכרם וכמש"ה ואדם אין לעבוד את האדמה. וז"ס מ"ש רז"ל על פ' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי כל הצמחים והעשבים עמדו בפתח הקרקע ביום הג' שנאמר בו ותוצא הארץ דשא כו' והיו שם עד שנברא אדם כו' והתפלל עליהם וצמחו ויצאו מפתח הקרקע לחוץ והבן זה ואז כיון שאדה"ר היה כורת הקלי' אין עתה יראה ופחד מן הקלי' כי בודאי עתה לא יוכלו להתאחז באחוריים הנז' ואז היה בא ענין הנסירה וחזרת פב"פ כמ"ש בע"ה. והענין הוא כמש"ל בתחל' הדרוש שאם אדה"ר לא היה חוטא בעץ הדעת ביום הו' כשנבר' שהוא יום ר"ה וגם היה מתאחר וממתין זווגו עד ליל שבת היה גם זווג זו"ן דבחי' פב"פ נעשה ביום ש"ק והיו העולמות נשארים בתיקונם ובמקומם ובמציאותם הא' קיימים תמיד וכאשר חטא בעץ הדעת ומזה נמשך ג"כ שנזדווג בו ביום שהיה חול והנה נמצאו עתה ב' הפכיים הא' הוא מה שחטא כנז' והב' הוא המצו' מה שעש' והתפלות שהתפלל כנז' ולכן מצד המצוה ותפלה גרם תיקון בכל העולמות וגרם זווג זו"ן ביום ההוא ומצד החטא שחט' כנז' גרם קלקול בעולם וגם בזווג זו"ן והוא כי לא נתקיי' התיקו' והזווג ההוא אלא לפי שעה כשהתפלל אמנם אח"כ נתקלקלו העולמות ונתבטל זווג העליון ואפי' ביום שבת בראשית שלאחר יום הו' שהוא ר"ה לא נעשה זווג ונתאחר זווגם עד יום שמיני עצרת כמש"ל בתחלת הדרוש:ונחזור לבאר ענין הנסירה הנה אחר שנברא אדם הראשון והתפלל ועשה מצות והיה כורת הקלי' ולא היה יכולת להם להתאחז באותם האחוריים אז בא ענין הנסירה. וענינה הוא כי כל אותם האחוריים והדינים שהיו בזכר כולם ננסרו ונתפרדו מן הזכר וניתנו כולם באחוריים שלה ועי"כ נתפרדה ונתרחקה ממנו ואז הז"א נשאר כולו בבחי' חסד והיא בבחי' דינין וגבו' שלה ושלו. ואמנם ענין נסירת ודחיית דינין אלו מאחורי ז"א ליתנם באחוריים דנקבה הוא נעשה ע"י החסד העליון של אימא עילאה. וז"ס פ' ואיש כי יקח את אחותו כו' חסד הוא כו' כי בכח החסד ננסרו זו"ן הנקר' איש ואחותו ואתפרשו גזעין מתתא לעילא שהם האחוריים שלהם שנפרדו ועי"כ לקחה לו לאשה ונזדווגה עמו פב"פ. ופי' הענין הוא כי נודע הוא שבהיו' האדם ישן בלילה נשמתו עולה ושואבת לו חיים מלמעלה כנז' בפרקי ר"א. וכן הענין בז"א כי בהיותו ישן נשאר בו ההוא קיסט' דחיותא כנז' אצלנו בברכ' המפיל חבלי ונשמתו שנסתלקה למעלה היתה מושכת לו חיים מבחי' אותו החסד של אימ' והיה מתפשט בו בכולו ואז הדינין אשר באחוריו היו נפרדים וננסרין מאליהן ונמשכין ונדבקין באחורי הנקבה וז"ס מ"ש באדרת נשא דקמ"ב ע"ב ע"פ ויסגור בשר תחתינ' ובאתרא' שקיע רחמי וחסד כו' פי' כי בהיות הדינין ננסרין מאחוריו אל אחורי הנקבה היה לסבת התפשטות בחי' החסד בתוכו וכל מה שהיה מתפשט ויורד החסד היו הדינין מסתל' מאחוריו ונשאר החסד והרחמי' שקועי' במקום שהיו שם הדינין בתחלה. ועוד נרחיב ביאור בענין הנסירה לקמן בדרוש של הנסירה הננסרת בעשרת ימי תשובה וגם בדרוש השופר וע"ש:
פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק א
ראוי להבין בכל אלו הימים, הראשונה למה היו ב' ימים דר"ה, ומה אלו הב' ראשים. ועוד מובא בספר הזוהר, כי יום הא' הויא דינא קשיא, והב' הוי דינא רפיא, ולמה כן. ועוד, למה היו עשרת ימי תשובה, ואלו ב' ימים ראשונים הם י"ט, והיום האחרון ג"כ י"ט, וצריך להתענות בו שהוא יוה"כ, והימים שבנתיים אנו אומרים תחנון וסליחות, ואחר זה בארבע ימים שבין יה"כ לסוכות, אין אנו אומרים תחנון, ולמה כן, כי מה הפרש בין אלו ימים, שבין ר"ה ליה"כ, ולמה אח"ז בא יום אחד שהוא י"ט הראשון של חג הסוכות, ואח"ז ו' ימים של ח"ה, ואינם י"ט ממש, וגם אינם חול כימים שבין יה"כ לסוכות. ואח"ז בא יום א' י"ט, שהוא שמיני עצרת:אלא, להיות כי הדברים חוזרים בזמנם בכל השנה למציאת הראשון, והנה בתחלת הבריאה יצאו זו"ן אב"א ד"ו פרצופים, וגרם זה מה שלא המתין אדה"ר את הזווג עד ליל שבת, כי אז היה יורד הכל מתוקן, והמאציל העליון עשה כן שיצאו אב"א, כדי שלא יתאחזו הקליפות באחור, כי בפנים אין להם אחיזה, אבל באחור שהוא בחי' אלהים, ואחר הק"ך צרופי אלהים שיש בקדושה, בסוף יש אלהים אחרים, וינקו, לכן באו אב"א, שיהיה אחור דנוקבא דבוקה אליו, ובזה אין להם שום יניקה משם:והנה בתשרי נברא העולם, וחזר הדבר לקדמותו, לכן צריך הנסירה, וענין הנסירה הוא, ליתן לה כל הדינין, וישאר הוא כולו רחמים, וצריך למתק דיניה בכמה מיתוקים כאשר נבאר למטה. והנה הנסירה נעשית באלו עשרה ימים, בכל יום ננסר מדה אחת, וידוע כי רישא דנוקבא הוא באחור שלו נגד החזה, ומשם ולמעלה היא מקום לאה, כנודע שעמה הוא הזווג נעשית בכל אלו הימים, כי רחל עדיין לא נשלמת נסירה עד יה"כ, ואפ"ה אינה ראוי לזווג עד ש"ע:וביום א' דר"ה, ננסר מרישא דז"א עד הת"ת שלו ועד בכלל, ולהיות נוטלת ביום זה כל הנסירות הללו, לכן הוי דינא קשיא. ויום ב' דר"ה, שאינו ננסר אלא הפרק העליון דנצח שלו, שהיא חכמה שלה, ולכן הוי דינא רפיא, ולכן הוי ב' ראשים ממש, כי זה הוי מקומה, הא' בלאה מראש שלה, שהוא דינא קשיא. והב' מראש רחל, שהיא דינא רפיא. ועוד, כי הכתר דהיינו ת"ת שבו, שהוא כתר שלה, הוי ב' ראשית, כי נקרא ראשית חכמה, וגם הוי יום א' דינא קשיא, לפי שעדיין לא ננסרה המוח שהוא חכמה ולא נמתקה, כי בנסירה לעולם נמתקת. וביום ב' שכבר ננסרה החכמה, הוי דינא רפיא:ולכן צריך לכוין באלו הימים, בכל יום תיבה א' מאלו שהוסיפו בברכת אבות, ביום א' זכרנו לחיים, כי זכור עולה ע"ב קס"א, ונמשך זה המיתוק אל הנסירה, דרך נ' שערי בינה, שהוא נ' של זכרנו, וגם צריך למתק מר"ת שהוא ל"ז, מלוי דס"ג. וס"ת מ"ו, מלוי דע"ב. ומלת לחיים, הם המוחין, אהי"ה הוי"ה אהי"ה, שעולין חיים. ומלת מלך חפץ בחיים, הוי מקום דלאה שהוא המלך, דהיינו המלכות. וגם מלך היא בינה, וחפץ הוא דעת, שמתגלה במצח הרצון. וכתבנו בספר חיים, רחל, שהיא הספר, והיא במקום הכתיבה, שהם הזרועות. למענך אלהים חיים, הם ב', שהם אלהים חיים:ביוה"כ, אנו אומרים זכרנו, אף שכבר נעשית הנסירה מן החיצוניות, עכשיו ביום זה נעשה הנסירה בבחי' פנימית, בבחי' הנשמות. בר"ה ויוה"כ וסוכות, דמורה דחילו עד יוה"כ, שמאלו תחת לראשי. וביה"כ חיבוק, כדי להחזירו פנים בפנים. ובסוכות רחימו, וימינו תחבקני, לכן יש בו ניסוך המים. והמצות שבו, שהוא לולב ואתרוג, הם הארת החכמה בחסד. ויוה"כ הוא הארת אמא בחבוק השמאל, ובש"ע הזווג:
פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ב
ענין הנסירה אשר בי' ימי תשובה. דע, כוונת הנסירה כבר בארנו, שהוא לתת דינין שבז"א אליה, ותשאר היא דינין, והוא חסד, ואח"כ אנו ממתיקין אותם. והנה כבר ידעת, כי בימים אלו היא אב"א עמו, והוא מחזה ולמטה, והנה ב' בחינות הם – א' הוא, כי כל הדינין אשר בכתר שלו, ניתנין לכתר שלה, וכן מחכמה שלו לחכמה שלה, וכיוצא בזה עד סיום הי' בחי'. ב', הנה מלבד זה, הנה מציאת הי"ס שלה הם בנה"י שלו, נמצא בזה כי הדינין שבת"ת שלו, הם ניתנין לכתר שלה. והדינין שבפרק א' דנצח שלו, ניתן לחכמה שלה, וכיוצא בזה:
ועתה נבאר ענין מציאותן, דע כי ביום א' דראש השנה, ננסרין כל הדינין אשר מכתר שלו, עד סיום הת"ת שלו, ואז נמצא כי הוא ננסר כחב"ד חג"ת שלו, והיא לא ננסרה רק הכתר שלה לבדה, שהרי כתרה הוא נגד הת"ת שלו, וכל אותן הדינין כולם מתקבצים בכתר שלה. והנה כבר בארנו, כשהבינה נסתלקה מתוך הז"א בסוד הדורמיטא של ז"א, אז דרך חוץ שלא ע"י ז"א, הבינה נותנת אלו הדינין כולם אל המלכות, כי תחלה היו באים לה ע"י הז"א, ועתה, סוד הגבורות שבמוח הז"א נסתלקו, וכל אותן הגבורות והדינין ניתנין לה שלא ע"י הז"א, והרי הם דינין קשים מאוד:
ואח"כ ע"י השופר, חוזרת הבינה בז"א, ואז נותן בה הזעיר אנפין מציאות הדינין כיוצא בהם כנגד הראשונים למלכות, אך הם ממותקים, כי הלא כאשר נסתלקו המוחין שלו למעלה, נעשה שם מ"ן לזווג או"א, וע"י אותו הזווג נמתקו יותר, ועתה נותן לה פעם אחרת, מציאות אותן הדינין ממותקים, ע"י תקיעת שופר כמו שביארנו. והרי לך ב' בחי' ביום זה, ונמצא כי הכתר שלה ננסר ביום זה, וכל פרצוף לאה כולה ננסר ביום א', ולכן נקרא דינא קשיא ג"כ לטעם זה. ונמצא כי ביום א' ננסר לאה לגמרי, ועוד בחי' הכתר דרחל:
ביום ב', נשארין חלק הדינין המגיעין אל כתר שלה מצד הכתר שלו, ונשארין בכתר שלה. ושאר המוחין שמחכמה שלו ולמטה, יורדין בחכמה שבה, ואז ננסרין החלק ראשון של נצח שלו, שהוא כנגד חכמה שלה, ואז נמצאת חכמה שלה נסורה, ואז יורדין כל הדין שבחכמה שלו לחכמה שלה. יום ג', ננסר פרק א' של הוד שלו מהבינה שלה, ואז יורדין כל הדינין שמבינה שלו ולמטה בבינה שלה. יום ד', ננסר פרק א' של יסוד שלו מהדעת שלה, ואז כל הדינין שמדעת שלו ולמטה, יורדין בדעת שלה. יום ה', ננסר פרק ב' דנצח שלו, מחסד שלה, ואז יורדין הדינין שבחסד שלו לבד בחסד שלה, אך שאר הדינין של גבורה ות"ת שלו. נשארין לעולם בדעת שלה:
והענין הוא, כי ג' בחינת הם – כתר חכמה, בינה, ושאר הספירות. והענין, כי כבר ידעת, כי כ"ח לעולם הם סוד תרין רישין, ואלו הם סוד ב' ימים דר"ה, וב' ימים אלו הם שוין בבחי' א', והוא, כי כאשר אנו אומרים שכל הדינין הם מתקבצים ביום א' בכתר שלה, הנה כל הדינין הם משורשים שם בכח, ומתערבין שם, וכן כשמגיעין בחכמה ביום ב'. אך כשמגיעין ג' וד', בבינה ודעת שלה, אז אע"פ שכל הדינין יורדין שם, על כל זה אינה לוקחת הבינה שלה, רק הדינין של חלקה, אך שאר הדינין הם בה דרך פקדון לבד, ואינם מתגלין בה, וכיוצא בזה בדעת שלה:
עוד בחי' ג', כשיורדין מחסד שלה ולמטה, כי אז אינן אפילו כמו הבינה והדעת, כי אפילו בדרך פקדון לבד אינן יורדין שם כל חלק הדינין, רק הדינין של חלקם לבד, וכיוצא בזה בשאר הימים, כגון יום ה', יורדין דינין דחסד שלו בחסד שלה, ודינין של גבורה ולמטה שבז"א נשארין בדעת, וביום ו' יורדין דיני הגבורה שלו בגבורה שלה, והדינין שמתפארת שלו ולמטה, נשארין בדעת שלה, ואינן יורדין, רק דבר יום ביומו. נמצא עתה ג' מציאות – כתר חכמה, בינה דעת, ושאר הספירות. ולכן הב' ראשונים כ"ח, נחשבין לב' רישין, ב' ימים דר"ה, משא"כ אחר כך. אך בבחי' יתירה שיש לבינה ודעת שלה על שאר הספירות, כי מתקבצין כל הדינין שם, אע"פ שאינן רק בתורת פקדון לבד, ולכן נהרג גדליהו בן אחיקם ביום ג', כי אז גברו הדינין, ותקיעת שופר אין בו. ואמנם לפי שגם בדעת שלה שהוא יום ד', יש בו מציאת הדינין, ולכן לפעמים נדחה צום גדליהו ליום ד', כנודע כשחל להיות בשבת להיות יום ג', והרי ידעת למה הם ב' ימים ר"ה. אמנם ענין תקיעת שופר ביום ב' הוא, כי הלא אע"פ שכבר נתעורר הז"א מן השינה ע"י השופר, עכ"ז כיון שלא הגיע נסירה במוח שהוא חכמה, כי מציאותה אינה אלא ביום ב', ולכן עדיין נחשב לשינה. עד שביום ב' ננסר החכמה שלה, ויורדין שם דיני החכמה שלו, ואז תוקעין בשופר ומתערין המוחין, ומשם ולהלאה אין עוד שופר, כי אחר שנתעורר המוח שהוא חכמה, אין עוד שינה:
ודע, כי אחר יום א' שתקענו בשופר, אז לעולם כל מציאת נסירת הדינין, הם על ידי הז"א עצמו, ולא ע"י בינה אמא עלאה, כי כבר חזרה אמא על בנין, ונכנסה בגולגלתא דיליה:
והנה נשאר לנו לבאר עתה, ענין הפרש יום א' לב'. והענין, כי הלא ביום א' ננסרין כל הדינין מכתר שלו עד הת"ת שלו, וכל אלו נקרא דינא קשיא, כמו שידעת כי הלא יסוד של אמא מגעת עד החזה שלו, ולכן כל הדינין אשר שם נגד מקום הזה, נקראין דינין קשין, כי אין המוחין יכולין להאיר מחמת הפסק מחיצת יסוד הבינה, ולכן דינין דדוכרא תקיפין ברישא, ולכן יום א' נקרא דינא קשיא. ואח"כ יום ב', שהוא מן הת"ת ולמטה, וכבר כלה מציאת הפסק יסוד של הבינה, ואז הארת הדעת שלו מתפשטת משם ולמטה, הוא מאיר שלא ע"י מחיצות, ואז הדינין שכנגדן הם רפין ונקרא דינא רפיא. עוד טעם, כי כבר בארנו כי אחר יום א' ואילך, נמשכין הדינין אליה ע"י הז"א עצמו, כי כבר תקעו בשופר, ונמתקו הדינין:
פלא יועץ:
ראש השנה הוא יום הדין הגדול אשר מלך במשפט יעמיד ארץ
(משלי כט ד), וכל בני עולם עוברים לפניו כבני מרון, ועל המדינות בו יאמר וכו' ובריות בו יפקדו וכו', כמו שאנו אומרים במוסף ראש השנה. ואפלו אשר לא שת לבו ליראה את השם אים ונורא בשאר הימים, מי לא יירא כהיום הזה, וכמאמר הכתוב
(עמום ג ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. וכתבו המקבלים שלהיות שכל התורה כלולה ביראה ואהבה, יראה על מצות לא תעשה, אהבה על מצות עשה, והן האדם להיותו חמר עכור עפר מן האדמה, דומה למי שעיניו סגורות ויושב בבית אפל שעולם חשך בעדו, וצריך לזה שיפתח עיניו וגם שיביא לו נר כדי שיראה מאורות, דבחדא לא סגי. אמנם כשיביאו לו נר, אף אם עיניו סגורות, מרגיש קצת באור הנר, ואם יפתח עיניו מעט יראה אור מעט, ולפי השעור שיפתח עיניו, ככה יראה אור גדול מהנר הגדול אור בהיר. כן האדם, מחמת שעיני שכלו סתומים מלהסתכל במשכלות ומלהשתדל על כך, וגם שהוא יושב בעולם הזה עולם השפל ואפל, מתוך כך הכסיל בחשך הולך, טח מראות עיניו, מהשכיל לבו איך ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ואינו מרגיש ביראה ואהבה כלל, ואינו יכול לכון דעתו, מאחר שאינו יודע טיבה של אהבה ויראה רק מן השפה ולחוץ, שאינו רואה ממי צריך לירא ולמי צריך לאהבה, ואינו מתעורר לכך מה עשה הקדוש ברוך הוא שרצה לזכות את ישראל עם סגלתו, נתן להם מועדי ה' מקראי קדש, אשר בהם משפיע עליהם הקדוש ברוך הוא שפע קדשה ומאיר אורו, בראש השנה וימים נוראים מאיר או הפחד והיראה:
וזהו הטעם שאין לך אדם מישראל שלא יהא מרגיש יראה ופחד, כל אחד לפי בחינתו ולפי הכנתו שעשה מקדם, ולפי פתיחת עיניו. יש ירא יראת הענש ואימות מות, ויש ירא יראת הרוממות, ויש ירא יראה מועטת, ויש ירא יראה גדולה, ויש יותר ויותר גבה מעל גבה וגבהים עליהם. ולפי השפע והארה שמקבל בראש השנה, כך נמשך עליו ונשאר הרשם לכל השנה:
וכן בשבתות מאיר אור התענוג דהינו אהבה, וכל אדם מרגיש תענוג, יש תענוג גשמי ויש תענוג רוחני, לפי הכנתו ולפי פתיחת עיניו, וממנו מושך לכל ימי השבוע לאהבה את השם ולהתענג על השם. ובחגים ובמועדים מאיר אור השמחה וכל אדם מישראל מרגיש שמחה. יש שמחה גשמית ויש שמחה של מצוה, שמחה רוחנית דקה מן הדקה לפי הכנתו ולפי פתיחת עיניו, וממנו נמשך שישמח ישראל בעושיו בכל השנה, וזהו סוד הכתיב
(משלי טז טו) באור פני מלך חיים. הנה כי כן, לו בכח יגבר איש בראש השנה להיות לבו מלא יראה ורתת וזיע מפחד השם ומהדר גאונו. ואף על פי שאמרנו שתלוי בהכנות של אדם, מכל מקום מאחר ששערי יראה פתוחים, בהתעורר אדם עצמו ימצא עזר כנגדו ומצא כדי גאלתו וחיתה נפשו לכל השנה כלה, ובלבד שלא יסיח דעתו, כי אם כל היום יהיה רק עסוק להעמיק ולהתמיד במחשבתו ליראה את השם הנכבד והנורא יראת הרוממות, בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמה כלא חשיב:
ומצות היום להתעורר מאד בהרהורי תשובה, ובפרט בשעת התקיעות, שאז מלך יושב על כסא דין, ואפלו מלאכי מרום יאחזמו רעד. וראוי בכל קהל ישראל שיעמד הזקן שבהם לפני התבה קדם התקיעות ויאמר להם דברי כבושין, בכתב או בעל פה, ויקרא בגרון כשופר ירים קולו, להודיע לרבים מה נעשה כהיום הזה, כמה כחה של תשובה וכדומה לפי צחות לשונו, למען יזכרו וישובו. ואחר הדרשה יאמר קדיש, ויענוהו העם בכונה ובכל כחם, שהוא מסגל מאד לכפרת עונות, והשעה צריכה לכך. ואחר כך יתחילו סדר עת שערי רצון וכו' בהכנעה רבה, כי ההכנעה הוא עקר גדול לכפרה ולקבול תפלות:
(ורע עלי המעשה אשר כהיום הזה כל אחד רוצה להראות נעם קולו, זה קופץ מזוית זה ונותן את קולו, לבריתך שוכן, ואחד קופץ מזוית אחר אמר לאברהם. וכן בעמידה מי ומי יראה את קולו לשורר בקול חזון, אוחילה, וזכרנו, וכן ביום הכפורים. ומה עבודת השם יש בזה, ומה לשם שמים שיך בזה, אין זה אלא עצת היצר הרע, בהראותו את נעם קולו והשעה אינה צריכה לכך, שהרי אמרו במדרש (ר"ה לב, ב) שאלו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מפני מה אין ישראל אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים אמר להם ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני והם יאמרו הלל, דון מינה קל וחמר לענין זה, כי לא טוב החזון והראות הקולות בימים אלו, רק יתפללו בכונה גדולה, בהכנעה רבה, בקול בוכים, בנעם שיח, בשפה ברורה אות באות, תבה בתבה בדקדוק עצום כדת מה לעשות, ולא יפנו אל רהבים לומר, בינה הגיגי, כי חגים ומועדים לחוד וימי הדין לחוד):
וכדי לעורר את עצמי ואת בני גילי רציתי להעתיק דברי קדוש, המקבל האלה"י מורנו הרב שלום שרעבי מזרחי זלה"ה, הובא בספרו הקדוש נהר שלום מה שהיה אומר בשעת התקיעות, ומה טוב לדרשם ברבים כי דבריו דברי אלהים חיים, והם כגחלי אש דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, כי יתן האדם את רוחו אליהן, הם נוקבים את הלב עד בית חללו, וזה לשונו: ידוע למו"ר פשט טעם מצות השופר הוא לעורר הלבבות הישנים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל
(הל' תשובה פ"ג, ה"ד): אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועילו ולא יצילו. הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, יעזב כל אחד דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. ויתחרט על בטול תורה ומעוט מצות ומעשים טובים, ועל אשר לא טוב עשה. ולא על מעשיו של שנה שעברה לבד, אלא על מעשיו של כל ימי שני חייו וגם על כל גלגוליו שעברו, על הכל יביא האלהים במשפט:
והן עתה, היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, נחפשה דרכינו ונחקרה
(איכה ג מ), כי הן בעונותינו שלחה אמנו זה כמה וכמה שנים רבות
(והצדיק אבד למטרוניתא). ולכן כל מגמת פנינו בתפלתנו תהיה בכונה שלמה לפדות את השכינה וניצוצי הקדשה מהגלות ולתברא בית אסורים דילה. כמו שכתוב בתקונים על הפסוק
(שמות ב יב) ויפן כה וכה. אי אית מאן דיתער בתיובתא לתברא בית אסורים דילה לאמר לאסורים צאו
(ישעיה מט ט). אי אית מאן דקרא לה בתיובתא דיחזיר קדשא בריך הוא שכינתא לגבה, אלא כלהון צוחין בצלותין ביומא דראש השנה ויום הכפורים ככלבין, הב לנא מזוני, סליחה וכפרה, כתבנו לחיים, ואנון עזי פנים וכו', ולית מאן דקרא לה בתיובתא דיחזיר קדשא בריך הוא שכינתא לגבה. וכל איש הירא את דבר השם לבו יחיל בקרבו מפחד השם ומהדר גאונו, ויתן אל לבו, כי היום יביאו את דינו למשפט לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שופט כל הארץ, מגופו ומבניו וממונו, והוא יודע כל מעשה איש, מחשבותיו ותחבולותיו וכל תעלומות לב, ואין צריך לפניו לא עדים ולא ראיה, כי הוא הדין, הוא עד והוא בעל הדין. ויראה ופחד יבוא בו לאמר, מה אעשה כי יקום אל, וכי יפקד מה אשיבנו, ויפשפש במעשיו וברגע קטן עיניו יחזו למצא עונו, מצדו אלף ורבבה מימינו, וכמעט שעבר על כמה לאוין ובפרט התלויים בלב, כגון
(ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך.
(שם יח) לא תקם ולא תטר. לא תאמץ ולא תקפץ את ידך
(דברים טו ז) ועשין,
(שם י יב) ליראה את ה' לאהבה אותו ללכת בדרכיו, ועשה דואהבת לרעך כמוך,
(ויקרא יט יח) שהוא כלל גדול בתורה, והיא היא שהחריבה את ביתנו, ועדין לא נטהרנו מנגע צרעת, עון שנאת חנם, ולשון הרע הקשה מעבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים ושבועת שוא והזכרת השם לבטלה שהוא כשבועת שוא, בין בלשון הקדש בין בלשונות הגוים, וגזל ואונאה ושקר ועול, ובטול תפלות וברכות ומצות, וכיוצא מעברות קלות וחמורות, כביר מצאה ידנו. ועל זה ידוו כל הדווים, האם לכך נוצר האדם לעבר על רצון יוצרו חס ושלום, או שמא החיים והשלום דמשמיא מיהב יהבי לאבד הזמן להבל וריק, והלוא האדם נדון על כל הרגעים, ותובעים ממנו במה הוציא כל רגע, כדכתיב
(איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי:
ועון בטול תורה עולה על כלנה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי
(ירמיהו ט יא עי' ב"מ כה, א מד"ר איכא רבתי בפתיחה אות ב), ותחלת דינו של אדם על דברי תורה
(שבת לא, א), וכל שעה וכל רגע שאינו עוסק בתורה נק) רא חסרון לא יוכל להמנות, וכל שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, כי דבר ה' בזה
(במדבר טו לא) ובכל יום בת קול יוצאת ואומרת
(אבות ו ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ואפלו היושב בטל נקרא לץ, מארבע כתות, וכל שכן השח שיחה בטלה שהוא בעשה
(יומא יט ב) הוגעתם ה' בדבריכם, וכתיב
(עמוס ד יג) ומגיד לאדם מה שחו, אפלו דברים שאין בהם ממש נכתבים ונקראים לפניו ביום הדין
(חגיגה ה, ב), אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, וכל שכן הנכשל בעון ארבע כתות, הפוגמים בכל ארבע עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. דהינו: ליצנים, חנפים, שקרנים, מספרי לשון הרע, וכל חטא וחטא הוא קוץ מכאוב לשכינה, ומחזק בית אסורים דילה ומוסיף מכאוב על מכאוביה, ומה הלשון אומרת, קלני מראשי וכו', הגמול הזה קויתי אוי כי בני יצאוני, צעקה הנערה, נתנני ה' בידי לא אוכל קום. ועסק התורה שמתקן לשם קדשא בריך הוא ושכינתה צריך לשמה בלי שום פניה, כמו שכתוב בתקונים קלא נפק בכל ליליא ואמר מה אקרא
(ישעיה מ ו). זיל ואימא לון דישתדלון באוריתא, לסלקא שכינתא ולחברא לה בבעלה, ולית מאן דיתער לה לגבי בעלה, אין מנהל לה ואין מחזיק בידה, כי הן בעונותינו שלחה אמנו כנכתב לעיל:
ועתה עת רצון היא, חזק ונתחזק להכניע לבנו ולשוב בתשובה שלמה, כי שערי תשובה היום הם פתוחים ואותה אנחנו מבקשים כהיום הזה, כי כל עקר תקון השופר למעלה תלוי בתשובה, והכרח גדול הוא התעוררות הלב בתשובה כהיום הזה, כי אין קול השופר פועל למעלה, אם לא שעולה הקול בהתעוררות הלב בתשובה, ואם לאו הוא כנגן המנגן, ואפלו אם יש בידו של אדם חטא מהחטאים המעכבים את התשובה, כגון שהיה סבה להחטיא את חברו בהתעוררות תשובה, ביום הזה גורם לפתח לו שערי תשובה, כי שערי תשובה פתוחים והתעוררות תשובה מעט היום, הוא כנגד טרח גדול בזמן אחר:
ולכן עת לחננה ושעת רצון להתחרט חרטה גמורה על כל אשר נואלנו ואשר חטאנו בכלל ובפרט, ולקבל כל אחד ממנו לשוב מאיזה עון שבידו, ואל יפחת כל אחד ממנו מלשוב מאיזה חטא קל או חמור, כי בזה זוכה להיות צדיק בעל תשובה, ומכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. וכתבו הראשונים שמי שלא שב בתשובה באותם הימים שקודם ראש השנה, ונכתב ונחתם בראש השנה בין הרשעים, שאם הרהר בתשובה באותו היום בצבור, יקרע רע גזר דינו ויכתב בספר החיים, יען ששערי תשובה פתוחים, כדכתיב
(ישעיה נה ו) דרשו ה' בהמצאו. וכל מגמת האדם בתשובתו ותפלותיו תהיה על גלות השכינה ועל חרבן בית קדשנו ותפארתנו, כי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו. כאלו נחרב בימיו
(ירושלמי יומא פ"א ה"א מדרש תהלים קלז י) ובפרט בדור זה שכלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, לכו ונשובה, זהו תרף דברי הרב הקדוש ז"ל:
עיניך הרואות, כי עקר גדול לקבל לשוב מאיזה עון שבידו, אבל אין איש שם על לב, כי חוששים שלא יוכלו עמד, אבל חיובא רמיא עלן לקבל בלי נדר ולעמד על המשמר בכל כחנו וה' אלהים יעזר לנו, כי הבא לטהר מסיעין אותו מן השמים
(שבת קד א). ואשריהם ישראל רבם ככלם בשני ימים אלו לא פסקי פמיהו מגרסא, וקורין את התהלים, ויש שקורין אותם שני פעמים, שנמצא שקורין ש' מזמורים כמנין כפר, אבל ידוע מאמר רבותינו ז"ל
(טור או"ח סי' א): טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה. ומה טוב בקריאת המזמורים לעולם, לכון בהם פרוש המלות, ובפרט בימים האלה, שרבם תחנונים ותפלות נוראות שנאמרו ברוח הקדש, ובודאי עושה פרי למעלה. ואם אינו יודע פרוש המלות, על כל פנים יקרא אות באות תבה בתבה, שאם יקרא במהירות, שגיאות מי יבין, ויכון שיש בהם סודות עמקים, ושהוא מכון על דעת דוד המלך עליו השלום. ובכל מקום שנזכר אויבים, ושונאים, וצרים, וכדומה, יכון על המקטרגים, כי הן הם אויבים האמתיים, אויבי השם ואויבי נפשנו. ובמקום שמזכיר צרה, וצוקה, וכדומה, יכון על צרת הנפש כי צרה שמה. ובאמרו תהלים בהכנעה מעמקא דלבא וכונתו על חפצי שמים, והדברים עתיקים דברי אלהים חיים אמורים מפי קדוש האלהי דוד המלך זכותו יגן עליגו, בודאי יעשו פרות ומצא כדי גאלתו, ויכתב בספר חיים טובים שהם חיי הנפש, כמו שכתבתי לעיל בערך סליחות עין שם:
ובכל מקום ששואל בתפלה "חיים", מלבד שיש סודות עמקים דקאי על השכינה ועל ניצוצות הקדשה, עוד בה יכון על חיי הנפש שיהא חי מרגיש ביראת ואהבת השם כל הימים. וגם על חיי הגוף יכון שרוצה לחיות כדי לעבד את בוראו ולהשלים תקון נפשו רוחו ונשמתו, שלא יהא צער וכעס לקדשא בריך הוא ושכינתה בעבורו, ועל כונה זו צריך לבקש מאד על חיי הגוף, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא
(אבות ד, יז) וזה יהיה כונתו באמרו זכרנו לחיים וכו' למענך אלהים חיים. דוק והעמק והארך בזה, כי זה כל האדם: