הרמב"ם:
צריכים ללמוד לשמור ולעשות כמו שעשה אברהם אבינו, שהיה מחזר אחרי בני אדם להכניסם תחת כנפי השכינה כמו שכתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן" ודרשו חכמינו זכרונם לברכה שהיה אברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת את הנשים. ובא וראה מה הרמב"ם כותב (הל' ע"ז פ"א ה"ג), וזה לשונו: כיון שהכיר [אברהם אבינו ע"ה את בוראו] . . התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם, ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין עליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים, והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב, ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים עליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם, והבדיל אחד ממונה כדי שלא תשכח הלימוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עכ"ל.
הרב מנחם מנדל שניאורסון:
ידוע מ"ש באור החיים שהכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הוא רמז על ירידת הנשמה בגוף, ד"באר שבע" קאי על שורש הנשמה למעלה(בשכינה), ו"חרן" קאי על עולם הזה ("חרן" מקום הקלי' ע"ש "חרון אף של מקום (בעולם)"). ודוקא ע"י ירידת הנשמה בגוף, "וילך חרנה", הרי היא מתעלית למעלה יותר מכפי שהיתה לפני ירידתה, כהכלל "ירידה צורך עלי'".
ומרמז רש"י בפירושו על "ויצא יעקב מבאר שבע" ענין נוסף בזה — "לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו (מבאר שבע)", כלומר: עיקר החידוש בירידת הנשמה הוא בזה ש"וילך חרנה", הליכת הנשמה למקום של "חרון אף של מקום", שיש שם העלמות והסתרים על קיום התורה והמצות, ואעפ"כ מתגברת היא על כל העלמות והסתרים אלו ועוסקת בתורה ובמצות, ויתירה מזו, שהיא פועלת בירור נה"ב והגוף וחלקו בעולם ועושה דירה לו ית' בתחתונים — וא"כ יש מקום להקשות למה מזכיר הכתוב כאן גם יציאתו מבאר שבע (שלא זהו עיקר הנסיון של הנשמה, ובמילא מובן שלא בגלל זה היא העלי' שלה).
זוהר- לך לך – פירוש הסולם:
כתבי האר"י:
כשהמלכות רוצה לזון החצונים שהוא סוד ומלכותו בכל משלה היא מפרנסת ע"י קלי' נוג"ה וז"ש דאצטבע' בהאי גוון למיזן לון ואז בהזדווג דוכרא דנוג"ה עם נוקבא יוצאין משם נפשות גרים בסוד ואת הנפש אשר עשו בחרן והבן זה וזהו ועורות תחשים כי תחש דנחושת הוא ח"ש קול דממה דקה נוגה ות' מלכות ששבה…
והענין הוא כי נשמות הצדיקים הם מזדווגות ממש עם הנוק' ממש הנק' מלכות ומהזווג ההוא נבראים נשמות הגרים וז"ס פסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן ודע כי רוב הזווגים הנעשים בזמן הגלות הם באופן הזה ולזה נתכוין שם בריה דרב ספרא. הג' והד' הם בחי' הרוח והנשמה שנותן בה והם בחי' הוי"ה דמ"ה והוי"ה דס"ג וכנגד ד' בחי' אלו היו ד' מילוים בד' אותיות הפשוטות …
והנה שמאי הזקן, חטא ע"י קפדנותו, שבאו לידו כמה גרים ולא קבלם להתגייר, כמ"ש ז"ל ולכן נתגלגל אח"כ בשמעון בן עזאי, שלא נשא אשה, והיה בורא נפשות גרים, ע"י עסקו בתורה, כמו שהיה אברהם איש החסד עושה, כנזכר בפרשת לך, בפסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן. וכמו שנודע, כי כל אתערו דנפשין דגיורין, הם מצד החסד שהוא אברהם בעוד שהיה פרוש מן האשה, שהיתה עקרה. וכן במרע"ה(משה רבינו), שהיה בורא נפשות לגרים, כשפירש מן האשה, לפי שהיה בסוד החסד דהבל. והנה עי"כ נתמתקה גבורת שמאי ונהפכה לחסד….
ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם ואת נחור ואת הרן(נחור – הרן , יש מזה אותיות חרן):
דע, כי כאן נרמז מה שנתגלגל מהם, ותבין ג"כ למה הנו"ן של בחרן הפוכה. ופסוק (שמות ל"ב ה') ויבן מזבח לפניו, שהבין מהזבוח לפניו, דהיינו חור. ואהרן בו ניצוץ אברהם, והמשכיל יבין:…
וז"ס (בראשית י"ב ה') ואת הנפש אשר עשו בחרן, שאברהם היה מגייר האנשים, ושרי מגיירת את הנשים, שהם חו"ג(חסדים וגבורות), זכרים ונקבות. וזש"ה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, שהם ה5 חסדים הנכללים באברהם, שהוא ג"כ אותיות בהבראם, כי הוא קיום תולדות שמים וארץ. וזה, ע"י שהמתיק הגבורות הנקרא אלקי"ם, ע"י החסדים הנקראים ה', והמתיקם ע"י ששתפם יחד, וזש"ה (שם ב' ד') ביום עשות ה' אלהי"ם ארץ ושמים. ולפי ששרה היתה בחי' ה5 גבורות, לכן כתיב (שם י"ח י"ח) ולשרה בן, כי יצחק שהיה בן שלה מבחי' הגבורות, נתדמה אל שרה אמו, ותלאו הקב"ה בה, ולא באברהם אביו. (ע"כ מזולתו):